הפנימי. שני היריבים, בן-אליעזר ותמיר,״ הצביעו יחד בעד, בגין ובדר נגד. כל הדתיים נגד - אך אחדים מהם נמנעו על-ידי יציאה מן האולם. רפ״י ול״ע הצביעו כולם בעד, מפ״ם וכל הקומוניסטים נגד. אבנרי הצביע, כמובן, בעד.•*
מובן שלא היתה זו הופעה רגילה. זה לא יקרה, למשל, עת תדון הכנסת בהצעת החוק הפרטית שהגשנו, הקרויה חוק אישור תוקפן של תקנות, תשכ״ו-1966.
לכאורה, היתה הכנסת צריכה להיות מעוניינת בחוק זה, הוא בא להחזיר לח״כים את הפיקוח על חקיקת המשנה. אבל האם באמת ובתמים מעוניינים הח״כים בהצעה הבאה להגביל באופן חמור את יכולתם של השרים לחוקק חוקים כאוות נפשם, במסווה של ״תקנות״?! וזה גם לא יקרה עת תדון הכנסת בהצעתנו לפיצוי נזקי בריונות. הגשנו הצעת חוק, שנומקה על-ידינו בחמישה משפטים קצרים: לאחרונה נתרבו בארץ מעשי בריונות. המשטרה מגלה אזלת-יד במציאת האשמים. במרבית המיקרים צריך הניזוק לתקן את נזקיו על חשבונו. המדינה גובה טיסי רכוש, ומתפקידה להבטיח הגנה לבעליו. בהעדר הגנה, חייבת הממשלה לפצות בעלי-רכוש על נזקיהם. והצענו :
כל נזק שייגרם על-ידי בריונות, מבלי שנמצא האחראי שייפצה את הנפגע - תשלם הממשלה עצמה את הנזק.
זה לא יקרר, מפני שהריבונות האמיתית במדינת ישראל אינה נמצאת בכנסת. היא נמצאת בידי -בוסים״ מפלגתיים, המקבלים את כל ההכרעות תוך התמקחות ביניהם. לכנסת לא נותר אלא לתת תשריר חוקי להחלטות אלה.
בשבוע האחרון של המושב האחרון של הכנסת החמישית נתקבל חוק לשון הרע בקריאה הסופית. בשבוע האחרון של המושב הראשון של הכנסת השישית דנה הכנסת בתיקונים שהציעה הממשלה להכניס לחוק זה.
התיקונים הם קלי-ערך, והם לא ישנו את האופי הדראקוני של החוק. אולם הם הספיקו, כנראה, כדי להרדים את העיתונות. לכן לא נוצרה האווירה הציבורית הדרושה כדי להחריד את הכנסת משלוותה.
אדישות מוזרה זו של העיתונים מזכירה את אדישותם במשך החודשים הארוכים בהם דנה הכנסת בחוק לשון הרע המקורי. רק אחרי שכבר נתקבל אותו חוק בקריאה סופית, התעוררה העיתונות. עיתונאים רבים, שכלל לא ידעו עד אז מה נאמר בחוק, החלו מעיינים בו - ונדהמו. כך נוצרה המערכה הציבורית הגדולה של העיתונות.
כיום המצב דומה. עיתונאים רבים לא קראו את הצעת-ה,תיקון, ולכן נידמה להם כי אכן חוסלו החומרות. אולם אם יתקבלו תיקונים אלה בלבד, ושאר החוק יישאר על כנו - תתעורר העיתונות באחד הימים, ותגלה, לתדהמתה, שהיא הלכה לישון עם נמר.
ההבדל העיקרי שבין שני הוויכוחים היה נעוץ, כמובן, בנוכחותו של אבנרי בכנסת. רוב המשתתפים בוויכוח ציינו בפירוש כי החוק היה מכוון במיוחד נגד העולם הזה - ואפילו שר-המשפטים עצמו הודה כי סעיפים מסויימים בחוק אמנם עוררו רושם זה. יושב-ראש הישיבה יצחק נבון, הכיר למעשה במעמדו המיוחד של אבנרי לגבי חוק זה, בכך שלא מנע ממנו לשאת נאום ארוך בהרבה מן הזמן שתוקצה לו. גם ההקשבה היתה בלתי-רגילה.
הדברים מופיעים בפרוטוקול של הכנסת כלהלן:
• היה זה לפני הפילוג שחל בחירות.
** ההצעה הועברה לוועדה ולמעשה נקברה שם עד תום תקופת כהונתה של הכנסת השישית.