לאגודה, המשכורות הנפוחות, הניתנות לכוכבי הקבוצות מתחת לשולחן - כל אלה יצרו אנרכיה והפכו את ענף הספורט לג׳ונגל. יזמנו דיון על מנת לחולל מהפיכה.
וכך, כשבועיים בלבד לאחר הפתיחה החגיגית של הכנסת השישית, נערך ביוזמתנו דיון בשאלה נכבדה זו:
אני בא היום לבית זה לשמש פה לקריאת-הכאב של הספורט הישראלי, התופס מקום קטן מאוד בדיוני הכנסת, בעוד הוא תופס מקום רב מאוד בחייהם של מאות אלפי אזרחים בגי כל הגילים, ובעיקר הצעירים.
הספורט אינו בידור, ואינו עניין שבמותרות. לציבור עצום זה הוא חלק ׳מתוכן חייו.
הקשיבו נא לצהלת השמחה והגאווה הבוקעת ממכשירי-הרדיו, כאשר הנבחרת הלאומית משיגה נצחון על יריב במשחק בינארצי. הביטו-נא בהבעת הדיכאון והאבל על מאות אלפי פנים, כאשר שמה של מדינת-ישראל בוייש במפלה בינלאומית.
רבבות נוהרים לכל מישחק חשוב בכדורגל. מאות-אלפים מקשיבים לשידור חי ממיגרש התחרות. שידורים אלה גורמים כמעט להפסקת כל פעילות ברחבי הארץ. מוקדש להם הרבה יותר זמן, והם מושכים הרבה יותר מאזינים, מאשר אפילו השידורים על דיוני הבית הנכבד הזה. ואילו מעל דפי העתונות אין דיוני הכנסת יכולים להתחרות בעמודים המוקדשים לספורט.
והנה, חברי-הכנסת, זירה חשובה זו של החיים הלאומיים מופקרת לעזובה. היא משמשת. מבחינה שלילית ביותר, בבואה נאמנה למישטר הקיים בארץ.
קומץ אגודות מפלגתיות שולט בה שלטון מוחלט. עסקנים מדרגה נמוכה עושים בה כבתוך שלהם. ריח עכור של שחיתות נודף ממנה. הסימפטום המדאיג ביותר של מחלה זו הוא נגע המישחקים המכורים. זוהי תופעה הידועה לכל ספורטאי.
שתי קבוצות מתייצבות לתחרות, ותחת להיאבק בלב תם ובזרוע (או רגל) נטויה על הנצחון, ברוח ספורטיבית, סודר ביניהן מראש מי ינצח.
בספטמבר השנה הגיש היועץ המשפטי של ההתאחדות הישראלית לכדורגל, עורך-הדין צבי יפה, לוועדה למניעת שחיתות שליד ההתאחדות, גליון אישום בדבר חוסר הכשרות של ארבעה מישחקים. לא אפרט אותם כאן, כדי לא לבייש את הקבוצות.
בלש פרטי תל-אביבי הקליט את הודאותיהם של שחקנים, שיש בהן בדי להוכיח זיופים בכמה וכמה מישחקים, ביניהם מישחקים חשובים, שגם אותם לא אזכיר כאן. הוא תבע שלושת אלפים לירות תמורת ההקלטה, אך ההתאחדות הודיעה שאין לה הסכום הדרוש, והעניין כולו נגנז.
זהו רק קטע קטנטן מעולם הזיופים והמכירות בשטח הכדורגל, הנוגע לכל האגודות. תופעה זו מחפירה שבעתיים, מפני שאין מקורה אפילו בפטריוטיזם אגודתי מוגזם ופסול. מקורה בשחיתות כספית פשוטה.
הספורט הוא ביזנס גדול. מישחק בינלאומי מכנים למארגניו כ-300 אלף לירות. מישחק בין קבוצות ישראליות בליגה הלאומית יכול להכניס כ-50 אלף לירות. על כסף זה אין פיקוח של ממש, ולא פעם גילינו גם שחיתויות בולטות במיסחר שחור בכרטיסים למופעי-ספורט.
על כן מעוניינת כל אגודה, מבחינה כספית טהורה (או בלתי-טהורה), שקבוצותיה לא תרדנה לליגות הנמוכות, בהן אין המיגרשים רצופים בשטרות-בסף. כאשר מאיימת על קבוצה מסויימת, אחרי שרשרת הפסדים, הסכנה של ירידה מן הליגה הגבוהה לליגה הנמוכה, נמנעת התחרות ההוגנת, ומוסכם מראש שהקבוצה המפסידה תזכה במישחק הגורלי.
כאשר באותו משחק מתחרות שתי קבוצות השייכות לאותה אגודה, מסוכם המר באורח פנימי, בלי צורך בשוחד. כאשר מתחרות קבוצות השייכות לאגודות שונות, נמכר המשחק בכסף. השוחד ניתן לאגודה המסכימה להפסיד, ולעיתים אף לשחקנים בודדים הפועלים לטובת עצמם,