מבתים דתיים והמורד בבית, המורד במדינה, המות בחינוך שהוא קיבל, והרואה בכל זה גוף זר לחלוטין.
כץ: חינכו אותו לכך !
היו"ר סרלין: מה ההתקפה המרוכזת הזאת נגד חבר-הכנסת אבנרי? תנו לו לשיים.
זמנו ממילא מוגבל.
כץ: כאשר חבר-כנסת אחד מעז להתקיף את כולם - מה הפלא?
אבנרי: בשביל זה נבחרתי, חבר-הכנסת כץ, בשביל זה נבחרתי.
אם מותר לי להוסיף, חבר-הכנסת פרוש, הלא אנחנו חיים בדור הזה, אנחנו נתקלים בנוער הזה לא מהיום. הייתי עם הנוער הזה בצבא, ראיתי בצבא נוער שבא מבית-ספר דתי, נוער שבא מבית-ספר לא דתי, נוער שבא מבית-הספר של הקיבוצים - ולא היה שום הבדל בין אחד לשני. אלה שלמדו בבתי-ספר דתיים לא היו יותר גרועים, וגם לא היו יותר טובים. הם עשו אותם מעשים טובים, וגם אותם מעשים רעים.
אנחנו חיים עם הנוער הזה, וכולנו יודעים את התוצרת הסופית. אין שום הבדל בין נוער לנוער. אולי במאה-שערים יש הבדל, אולי בנטורי קרתא יש הבדל - וכל הכבוד להם אבל לגבי הנוער הרגיל של בית-הספר הממלכתי-דתי - אני מבטיח לך שאין שום הבדל.
הוא הדין לגבי הדת החלוצית של א. ד. גורדון. יכולים אתם לתת את כל הזכויות שאתם רוצים לתנועות-הנוער החלוציות. בני התקווה לא רוצים ללכת לקיבוץ. הקיבוץ לא מושך אותם. מה תעשו להם?
אני קצת תמה על הדיבורים שנשמעו כאן, שצריך לתת לתנועות-הנוער זכויות, כסף, בתים, מדריכים וכו׳. איזו מין תנועת-נוער היא זו, אם היא זקוקה לכל אלה? אם זאת תנועתנוער שהיא נושאת את עצמה, מתוך היותה חזקה ואוטונומית, היא אינה זקוקה לבתים, למדריכים, לכספים. זה בא מעצמו, מבפנים. היום הדרישה היא לתת כל זאת מהחוץ, לתת לתנועת הנוער מין ״בקשיש״ - כסף, בתים יפים, מדריכים, וזה כבר סימן למשהו. אני לא רוצה לדבר על פשיטת-רגל של תנועת-הנוער, אבל היא התרוקנה במידה רבה מתוכנה.
גם הדת החדשה של המהפכה הקומוניסטית לא מלהיבה את הנוער הזה.
אני לא רוצה לדבר על בטחון, דבר שהיה מקודש וקדוש. אך מה נשאר מזה, מהקדושה הזאת, אחרי פרשת-לבון, אחרי גילויי קיביה, אחרי ספרו של חבר-הכגסת משה דיין, אחרי כל הדיבורים על זיופים ועל הדחות ועל עדויות-שקר? במלחמה הנוער הזה יהיה בסדר. הוא יילחם - אם חם ושלום תהיה מלחמה - כפי שלחמו האחים שלו. אבל אוי לבעיה שזה הפתרון היחיד שלה.
אפילו הספורט, אשר יכול היה לתת, וצריך היה לתת, תוכן לנוער הזה, וצריך היה לתת לו ערכים איזה שהם, הספורט הזה הפך שדה-מירבץ לקנוניות מפלגתיות עכורות, והוא זירה של שחיתות ולכלוך. וכאשר הדבר מובא בפני הכנסת - אולם הכנסת ריק עוד יותר מאשר עכשיו.
כך השאיר המישטר הזה, על כל אגפיו, את הנוער ריק מכל תוכן, משולל כל תכלית ברורה לחית. אין המישטר הזה מסוגל להלהיב אותו עוד לשום דבר של חדוות-יצירה ותחושת-שותפות. אין הוא מעניק שום חוויה גדולה, מרכזית, בתקופת התבגרות.
מה הפתרון?