שוכחים שזה המשרד החשוב ביותר, אם אנחנו רוצים להקים בארץ הזאת דור בריא חדש. יותר מדי מדברים על בניין הארץ, ומעט מדי מדברים על בניין העם.
הכהן: מיץ העם ייעשה על-ידי המשכורת הכפולה למורה?
אבנרי: אם לדבר על זד. - וזה נושא חשוב מאוד: משכורת גדולה, לכשעצמה, לא פותרת שום בעיות. אולם אנו חיים בחברה בה מעמד האדם נקבע על-ידי המשכורת! זה קובע את המעמד החברתי. זוהי עובדה. כל השאר הן סיסמות.
אם אתם קובעים משכורת לעובד אקדמאי פלוני בשיעור של 1500 לירות, ולמורה אתם משלמים שליש או רבע ממשכורת זו, אתם מבטיחים מראש שאנשים מוכשרים לא ילכו לחינוך. ואם יימצאו כאלו שילכו לחינוך, הם יישארו בשטח זה שנתיים-שלוש, ויעזבוהו. הם ימצאו להם ג׳וב של ״יועץ פדגוגי״ וכיוצא בזה, אך לא יהיו מורים.
ואם נער בן שש או שבע או שמונה אינו לומד בכיתתו לכבד עבודה פרודוקטיבית, שום מרכז-קהילתי ושום מועדון-נוער לא יתקן את המעוות בגיל שש-עשרה או שבע-עשרת
ידלין: חבר הכנסת אבנרי, אתה מדבר כאילו עלית רק היום ארצה. מ-1962/63 עד היום משכורת המורה כמעט הוכפלה !
אבנרי: אדוני סגן-שר-החינוך והתרבות, אני נשוי למורה...
מרידור: חבר-הכנסת אבנרי, המורה נשואה לך! אתה אינך יכול להיות נשוי למורה.
אבנרי: ...ולכן אני מצוי בעניינים אלה. עולה לי ביוקר להחזיק את אשתי בהוראה.
כמעט כל אדם הנוהג בכבישי הארץ שואל את עצמו מדי פעם: האם לעצור ולקחת טרמפיסטים או מוטב להמשיך הלאה לעתים ניצב הטרמפיסט במשך שעות בצד הכביש כשהוא מנפנף בידיו ומתפלל כי מכונית כלשהי תעצר סוף-סוף לשו. אתה יכול לשמוע את אנחת ההזחה, כשאתה עוצר ומכנים את הטרמפיסט פנימה.
אגב .עצירות״ כאלה הוחרד לנו כי הגיעה השעה להסדיר את בעיית ההסעה של החיילים. החלטנו ליזום בכנסת דיון בעניין זה.
חקרנו את הבעייה מכל צדדיה, ולבסוף הגשנו הצעה-לסדר-היום. היינו בטוחים כי הממשלה תציע להעביר את העניין לוועדה, והתכוננו להסכים לכך.
נדהמנו לשמוע, לפני עלותו של אבנרי על הדוכן, כי צבי דינשטיין עליו הוטל להשיב על ההצעה בשם הממשלה, יציע להסיר את העניין בכלל מסדר-היום - כפעולתו הראשונה בכנסת בתפקידו כסגן שר הבטחון.
בדברינו כללנו הצעות מפורטות:
בהעלותי הצעה זו לסדר-היום, אני משלם חוב של כבוד לחברים בעבר, בהווה ובעתיד החיילות והחיילים של צה״ל, ובייחוד הטוראים של צה״ל.
דומני שאני אחד המעטים מבין הרבבות הרבות ששירתו כטוראים ביחידות הקרביות של צה״ל, שזכו עד כה להיבחר לבית זה. רבים הזכרונות השמורים עמי מן הימים הגדולים ההם, בזכרונות כל חייל אחר - זכרונות יפים, זכרונות המרוממים את הלב, וגם זכרונות מדכאים.
אך מכל הזכרונות האלה, הזכרון העגום ביותר הוא מן השעות שעמדנו על הכביש, בפינות נידחות של הארץ, וחיכינו עד בוש למכונית שתקח אותנו הביתה, לחופשה של כמה שעות.
לא רק ביזבוז הזמן זכור לגו, לא רק אובדן הרגעים היקרים שלא היה להם תחליף, אלא גם רגש ההשפלה בו חשנו אז בלבנו.
והרי אז, בימי הסער של המדינה, היה האזרח קרוב לחייל לאין-שיעור יותר מאשר היום, וגם סיכויי החייל להיאסף במכונית פרטית היו הרבה יותר גדולים.