באה הוועדה של הכנסת, עוסקת במימצאים, כותבת מסקנות. באה הכנסת ואומרת! ״פויה!״. ואחרי שנה - חוזר חלילה.
מתקנים ליקוי אחד - מתגלות שתי שערוריות חדשות. נסתם חור אחד, נפרץ הסכר במקום אחר.
ממדי השחיתות אינם מצטמצמים משנה לשנה.
הם מתרחבים משנה לשנה, פושטים על שטחים חדשים - עד שבימים האחרונים אנו חיים בסימן של שערוריות שהגיעו ללב מערכת-הבטחון.
דומה מבקר-המדינה לרופא הפותח ״פארונקל״ אחד, ובאותו זמן נוצרים תריסר ״פארונקלים״ אחרים בכל חלקי הגוף. את ״הפארונקלים״ צדיכים לפתוח - אבל המשימה האמיתית היא לרפא את הרעלת-הדם הגורמת ל״פארונקלים״.
נגיד דברים פשוטים! השחיתות אינה תופעת-לוואי של המישטר הקיים במדינה. השחיתות היא מרכיב מהותי שלו, פועל-יוצא מעצם מערכת-היחסים בתוכו. אין בכלל טעם לדבר על עקירת השחיתות מתוך המישטר - כי פירוש הדבר! עקירת המישטר כשלעצמו, שינוי דמותו עד ללא-הכר.
כבוד היושבת-ראש, איננו עוסקים כאן בפולמוס מפלגתי. איננו מעוניינים בכך. אנו עוסקים בניתוח מהותו של המישטר.
מישטר זה קדם למדינת ישראל, קדם לפסוקו המפורסם של ראש-הממשלה הנוכחי: "לא תחסום שור בדישו!״ ואל נשכח מתי ציטט מר אשכול מיצווה תנ״כית זו: כאשר הונח על השולחן הדו״ח הראשון שהסעיר את הארץ, דו״ח מבקר הסוכנות היהודית, אמיל שמורק ז״ל. המישטר קדם למדינה, והוא קדם אפילו להנהלת הסוכנות, ששלטה במדינה-שבדרך. המישטר הקיים הוא המשך ישיר של שיטת הכוללים, שיטת החלוקה - שיטה של חלוקת השלל בין מפלגות המישטר, לפי מפתח שרירותי, בלי דין ובלי דיין, בלי פיקוח ובלי ביקורת, לפי ראות-עיניהם של המחלקים, בעלי-השררה.
במישטר החלוקה הפרוטקציוניסטי הקיים אצלנו כיום, בעל-השררה הוא בעל-החלוקד״ ובעל-החלוקה הוא בעל-השררה.
מה לא מחלק המישטר לנתיניו?
סובסידיות. פרמיות. מענקים. תמיכות. תמריצים. אשראי זול. רשיונות-יבוא. הקלות במכס. הקלות במיסים. מעמד של ״מיפעלים מאושרים״. קרקעות המדינה. הזמנות ממשלתיות. ג׳ובים. רשיונות-עסקים. החלפת סיווג קרקעות. תנאי העדפה. רשיונות בנקים. שותפויות ממשלתיות. מונופולים. זכיונות. רווחים מובטחים. החזר הפסדים. החזרי מיסים.
כל זה נוסף על מערכת שלמה של הענקות נוספות מטעם הסוכנות, המגבית היהודית המאוחדת, ההסתדרות, הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות. מה שמתחלק בחלוקת-שלל עצומה זו מגיע לסכום של מאות מיליונים של לירות לשנה.
מי מחלק? איך מחלקים?
בכל מקום יושב פקיד בכיר. הפקיד הבכיר הזה מחלק את הכל. לא לפי חוק, כי אין חוק. לא לפי תקנות, כי אין תקנות. אלא לפי מה שנקרא, בשפת-הזהב של המישטר הקיים (שהיא גם שפת-הכסף): ״שיקול-דעת״.