לפתע פתאום, הכל נעשה כל כך מפחיד.
אנחנו תקועים באמצע פקק תנועה ענקי, בין שני חלקיה של ביירות שסועת-המלחמה. חצינו את קוויהם של שלושה צבאות - צה"ל, הפלנגות והצבא הלבנוני הסדיר. איש לא שאל אותנו שאלות, אולי משום שהסתפחנו למבוניתו של צוות טלוויזיה גרמני שראשו מנופך עתה באישודיו הלבנוניים. עיני הכחולות והופעתי הצפון-אירופית שבנעו מן הסתם את הלבנונים שגס אנחנו שייכים לקבוצה.
אנחנו שרויים בים מכוניות המזדחל לאיטו קדימה, בקצב השבלול. רבים הם הלבנונים שמצאו מפלט מן המלחמה בחלקה המזרחי, הנוצרי של העיר, אבל עדיין יש להם משפחות בחלק המערבי המוסלמי, והם מנצלים בל תפוגה בקרבות כדי לקפוץ במהירות לשם ובחזרה. היום, מאז השעות המוקדמות, לא היו הפגזות, רק אש מקלעים פזורה.
חם היום, הם מאוד.
שלושתנו - הכתבת שרית ישי, העלמת ענת סדגוסטי, שתיהן עוברות העולם הזה, ואנוכי - יושבים במונית לבנונית ששכרנו לצורך האירוע, משום שלא העזנו לנסוע במכוניתנו בעלת לוחיות הרישוי הישראליות. פתאום אנו מבינים שאין דרך חזרה. אנחנו מכותרים מכל עבר בגושי המכוניות הזוחלים קדימה.
לימיננו ניצב בניין הפרלמנט הלבנוני, מספר זינדארמים לבנוניים שומרים עליו, ולשמאלנו מתנשא המוזיאון המפורסם. בשאננותנו, איננו יודעים שבתוך הבניין הזה נמצאת עמדה מוסתרת של כוחות אש"ף.
והנה, מולנו, 50 מטר מלפנים, חוסמת את הכביש סוללה גדולה של עפר. מעליה - מספר דמויות פרועות למראה בלבוש חאקי, מנופפות בדובי-סעד קלאשניקוב.