לא הבחנתי בו כשנכנס.
ישבנו מזה זמן-מה בדירתו של עימאד שאקור, עוזרו של ערפאת לעניינים ישראליים ולשעבר עובד העולם הזה, שוחחנו, העברנו את הזמן. ילדים התרוצצו מסביב, קרובי-משפחה נכנסו ויצאו. חיכינו, ולא חשבנו באמת שהלא-יאמן עתיד לקרות.
ופתאום הוא היה בחדר. נוכחתי בזאת כשהרגשתי את המתיחות שעלתה פתאום, את ההמולה ליד הפתח.
הוא נכנס במהירות וחיבק אחדים מאנשיו. ואז פנה אלי, חיוך רחב על פניו, חיבק אותי ונשק לי על שתי הלחיים - מחווה שהיא עדיין מביכה במקצת בעיני.
הוא נראה בדיוק כפי שראיתי אותו פעמים כה רבות בטלוויזיה, אבל גם שונה, שונה מאוד. ראיתי בחיי הרבה מנהיגים פוליטיים ואישים בינלאומיים, אבל לא היה בהם אחד שתדמיתו הציבורית כה שונה מעצמיותו האמיתית, כמו יאסר ערפאת.
הוא היה גבוה מכפי שציפיתי. הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא שזקנו מטופח היטב, לא אותם זיפים משונים בני שלושה ימים שהפכו להיות סמלו המסחרי. זוהי טעות אופטית. זקנו אפור, ופזורות בו פה ושם חלקות של שיער שחור. המצלמה אינה קולטת את האפור, ומשום כך הוא נראה לא-מטופח.
הדבר השני שראיתי היו עיניו. על מרקע הטלוויזיה הן נראות קנאיות, אפילו מטורפות במקצת. למעשה יש לו עיניים חמות מאוד, חומות, לחות, עיני-אייל. הדבר מרכך את מראהו, כמו גם פיו בעל השפתיים הבשרניות הרכות. שתי הבחורות שהיו איתי הבחינו גם בכפות ידיו הקטנות, הלבנות,