בתל אביב, נידב לי את מספרי הטלפון של פוליטיקאים חשובים, בשיר ג׳ומאיל, כאמיל שמעון ואחרים. "אתה רוצה גם את הטלפון של ערפאת?" שאל אותי.
השתוממתי. "אפשר להתקשר אליו?"
כך נודעה לי עובדה מדהימה: למרות המלחמה והמצור על מערב ביירות, הקשר הטלפוני בין שני חלקי העיר פעל ללא הפרעה. המרכזת נמצאה בחלק המערבי.
רשמתי לי את המספרים, ובמשך היום ניסיתי כמה פעמים ליצור קשר.
לא היתה תשובה. נאמר לי מראש שמשרדי אש"ף במערב ביירות משנים את מקומם מדי יום, כאמצעי זהירות מפני פשיטות הקומנדו המהוללות של צה"ל.
כעבור זמן-מה חדלתי מנסיונותי. במקום זה יצאנו לשוטט באזור - בחלקים שהיו בשליטת צה"ל והפלנגות. נסענו לג׳ובייל, גבל המקראית, בדרך לטריפולי. נדמה לי שהיינו הישראלים הראשונים שהגיעו לשם. בערב הוזמנו למסיבה שערכו מספר מארונים עשירים בג׳וניה. מישהו חגג יום הולדת, ואנו אכלנו ושתינו כיד המלך וניהלנו שיחה תרבותית ביותר באנגלית ובצרפתית עם קבוצה של אנשים תרבותיים, סוחרים ואמנים. איש לא נתן את דעתו לרעמי הפגזים והפצצות בביירות הסמוכה.
כשהיתה החגיגה בעיצומה שאל אותי אחד המארחים, סוחר מארוני אמיד שהיה מבוסם כהוגן: "למה אתם מחכים כאן? אתם צריכים להגיע למערב ביירות!"
"בשביל מה ?"
"מה זאת אומרת? להרוג את כולם, את הפלסטינים, עד האחרון!"
"כולל נשים וילדים ?" שאלתי.
"עד האחרון!"
לרגע חשבתי שזו מין בדיחה. אבל האיש היה רציני לגמרי.
איזו ארץ מטורפת.
בדרך חזרה, בסביבות חצות, בא לי רעיון. התגוררנו במלון אלכסנדר במזרח ביירות, בקירבת קו החזית, מקום ששימש צומת לכל העיתונאים במזרח, לא בגלל מותרותיו - אלה בלטו בהעדרם - אלא מפני שהיה המלון היחיד בחלק זה של העיר, וכן מפני שגגו היה יציע נוח לצפות ממנו במופע הלילי. מדי לילה, בסביבות חצות, הגיע חיל האוויר הישראלי לשמי מערב ביירות להטיל נורים ופצצות. אחדות מהן נפלו רק כמה מאות מטרים מהמלון.
אבל הלילה הזה לא עליתי על הגג. ניגשתי למרכזת המלון והתקשרתי לפאריס. זכרתי את המספר בעל-פה, משום שחייגתי אותו מאות פעמים