בשנים האחרונות: התקשרתי למשרדו של עיצאם סרטאווי, האיש שהתמנה על-ידי ערפאת לנהל את המגעים החשאיים עם פעילי מחנה השלום הישראלי, והפך אגב כך להיות ידיד טוב שלי.
באותם ימים היה הטלפון מאויש יומם ולילה, כי משרדו של סרטאווי הפך להיות הקשר העיקרי בין ערפאת בביירות הנצורה לבין העולם המערבי. הוא ענה מייד. אמרתי לו שאני מתקשר ממזרח ביירות, ומנסה להשיג את משרדו של ערפאת במערב העיר. הוא נתן לי את מספר הטלפון של המשרד במקומו הנוכחי, ואף הבטיח להתקשר בעצמו עם משרדו של ערפאת כדי לעזור בסידור פגישה.
השעה היתה עכשיו שתיים לפנות בוקר. עליתי לחדרי הקטן וחייגתי את המספר. קול ערבי מאוד ענה אחרי הצלצול הראשון. "אני אורי אבנרי, מישראל," אמרתי באנגלית. "אני נמצא במזרח ביירות והייתי רוצה לפגוש את היושב-ראש."
"איפה אתה נמצא?" שאל הקול. אמרתי לו.
"אני אשאל אותו ואחזיר לך צלצול," אמר הקול. שכבתי לישון, בלי תקוות רבות. צלצול הטלפון העיר אותי. הרמתי את השפופרת, רדום למחצה.
"אתה אורי אבנרי?" שאל קול אחר.
"כן."
"אתה רוצה לדבר עברית או אנגלית?"
"לא משנה."
הקול המשיך בעברית במבטא ערבי. "היושב-ראש יפגוש אותך היום. איזו שעה נוחה לך?"
התעוררתי בבת-אחת. לא האמנתי למשמע אוזני. האם זה קורה באמת? ניסיתי לאזור את עשתונותי. "שעה עשר בבוקר תהיה בסדר?" שאלתי. "כן. איפה אתה רוצה לחצות?"
"אין לי צל של מושג. מה אתה מציע?"
"בוא למעבר המוזיאון. במחסום שלנו, בקש את אחמד. הוא יחכה לך בעשר."
החזרתי את השפופרת למקומה. ובכן, זהו זה. שכבתי שוב לישון. בצבא למדתי לישון בכל מצב, וזה הועיל גם עכשיו. אבל היתה זאת שינה טרופה. כל מיני שאלות התרוצצו בראשי. מה יהיו ההשלכות? כמה מסוכנת תהיה החצייה? איך אערוך אותה?
הטלפון צלצל שוב. היה זה עיצאם בפאריס. הוא רצה לדעת מה אירע. כשאמרתי לו, הוא נשמע מודאג. "שמע," אמר לי, "אני אתקשר עם אנשינו ואעשה כל מה שאני יכול כדי שלא יתעוררו בעיות."