בסביבות שש בבוקר היתה לי הארה נוספת. ידעתי שידידי גרהולט ארנץ, הצלם הגרמני, מכיר את ביירות לפני ולפנים. הוא עסק בסיקור המלחמה זה זמן לא מועט. התקשרתי אליו בביתו ואמרתי לו שאני עומד לפגוש את יאסר ערפאת באותו יום. איך הוא מציע לי להגיע לשם? "מוטב שתיקח מונית לבנונית. השתדל שהישראלים לא יזהו אותך ואמור ללבנונים שאתה גרמני," אמר.
חזרתי לישון, והטלפון צלצל שוב. זה היה גרהולט. "שוחחתי איתך מתוך שינה!" קרא. "שמע, זה סקופ עולמי! אני רוצה להיות חלק ממנו. אפשר להצטרף אליך?"
זה היה הפתרון האידיאלי, כמובן. הוא היה בביירות זמן רב והיו לו אישורי מעבר הן מממשלת לבנון והן מהפלנגות. יהיה הרבה יותר קל לעבור את המחסומים בחברתו. וכך קבענו.
נשארה בעיה אחרת - שתי הנשים.
הייתי זקוק לענת, הצלמת. היא נערונת קטנטונת, קשוחה מאוד, חסרת פחד לחלוטין, לפחות למראית עין. הייתי איתה במצבים קרביים בלבנון בביקורינו הקודמים. היא היתה רווקה, בלי שום התחייבויות משפחתיות. אבל הכתבת, שרית, היתה עניין אחר לגמרי: היתה לה בת קטנה בבית, ויכולתי להסתדר בלעדיה.
קראתי לשתיהן לבוא לחדרי. "אני לא חושב להכריח אף אחת מכן להצטרף," אמרתי להן. "אם אתן מצטרפות אלי, אתן עושות זאת בהתנדבות. חישבו על זה. לדעתי זה בטוח למדי, אבל יש סיכון."
ענת הסכימה מייד. שרית נקרעה בין רגשות מנוגדים - הסקופ האדיר מצד אחד, האחריות לבתה מצד שני. אבל היא עיתונאית: היא הצטרפה.
☆ ☆ ☆
"גם אתה מפחד?" שאלה אותי שרית כשישבנו במונית הלבנונית בפקק התנועה הענקי בין הקווים.
"לא בדיוק. אבל אני מתוח," עניתי. היתה לי הרגשה כזאת פעמים רבות במלחמה. העדרו המוחלט של הפחד כשהפעילות בעיצומה. אבל מתיחות מסוימת, התרגשות מבוקרת, שאיננה מפריעה לך לתפקד אלא להפך, עוזרת לך. תגובה חייתית לסכנה.
היה קשה לשבת דומם. והחום היקשה עלינו עוד יותר. האם "אחמד" מחכה לנו שם, ליד סוללת העפר מלפנים?
יצאתי מהמונית והתקרבתי ברגל למחסום, ביחד עם גרהולט. נעצרתי בקירבתו, בצל עץ, וביקשתי מגרהולט לגשת ללוחמי אש"ף ולשאול על