"אחמד". הוא חזר כעבור דקות ספורות. איש אינו יודע דבר על אדם בשם אחמד.
הסתכלתי בשעוני. עוד נותרו דקות אחדות לשעה 10, ומכל מקום, במזרח התיכון, הזמן הוא יחסי.
חזרנו למכוניותינו. ניסיתי לפטפט עם הבנות, להתגבר על המתיחות. כעבור עשר דקות חזרנו גרהולט ואני למחסום. המכוניות עברו בינתיים לא יותר מעשרים מטר.
שוב ניגש גרהולט לסוללת העפר. דקות אחדות של מתיחות, ואני ראיתי מראה שהקפיץ את לבי מרוב שמחה.
היה זה ע׳אזי, איש אש"ף שהיה מוכר לי זה שנים רבות, מאז הימים הראשונים למגעינו באירופה. הוא רץ אלי והתחבקנו. מעולם לא שמחתי לראות מישהו כפי ששמחתי לראותו.
מכאן ואילך, הכל היה קל. נפטרנו מהמונית הלבנונית שלנו, שעוד היתה תקועה בפקק, ועברנו את המחסום ברגל. הלוחמים הפרועים-למראה הביטו בנו בסקרנות-מה. קבוצת אנשים עמדה בצד. אחד מהם, התברר לי, היה האיש שעימו שוחחתי אמש, עימאד שאקור. גיליתי שגם אותו אני מכיר: הוא עבד לפני שנים במערכת שלי בתל אביב, כשפרסמנו מהדורה ערבית של העולם הזה. הוא נעלם - חצה את הגבול בשעת לילה והצטרף לכוחות אש"ף, כמו צעירים פלסטיניים רבים שהיו אזרחים ישראליים. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים, והעברית שלו היתה מושלמת.
אדם אחר בקבוצה היה במדים, משופם, נוקשה מאוד, קפדני מאוד. התברר שהוא היה מפקד משמר-ראשו האישי של ערפאת. הוא גם היה קצין הצבא האמיתי הראשון של אש"ף שפגשתי בימי חיי. במרוצת היום הוא נעשה משוחרר יותר, ובסופו של דבר נעשו יחסינו ידידותיים בהחלט. הוא הופקד על בטחוני האישי.
שמו היה רב-סרן פתחי.
היושב-ראש שלח לקראתי לא רק את שומר-ראשו, אלא גם את המרצדס המשוריינת שלו. התבקשתי להיכנס.
"מה עם שתי הגברות?" שאלתי.
"הן תבואנה אחרינו במכונית אחרת," אמר הרב-סרן. עמדתי להיכנס למכונית כשראיתי את ארשת הבהלה הנוראה על פניהן של השתיים. "זה בלתי-אפשרי," אמרתי. "הן צריכות לבוא איתי."
אחרי רגע של היסוס, נעתרו המארחים. כולנו נכנסנו ללימוזינה הגדולה ויצאנו לדרכנו בלוויית שתי מכוניות נוספות מלאות שומרי-ראש חמושים, מלפנים ומאחור. מישהו טרח טירחה מרובה להגן עלינו.
גם אילו הכרתי את מערב ביירות, הייתי מתקשה מאוד לזכור את הדרך.