הוסענו בזיגזגים על פני העיר, אולי כדי להבטיח שלא נדע בדיוק היכן אנחנו. מה שראיתי הפתיע אותי לא מעט. לאחר שלושה שבועות של מצור, הפגזות והפצצות, העיר המשיכה לחיות. ילדים שיחקו ברחובות ובחצרות בתי-הספר. פה ושם עסקו לוחמי אש"ף, חלקם נערים צעירים מאוד, בחפירת תעלות ובהנחת מוקשים. מחשבה חלפה בדעתי: המוקשים האלה נועדו לקרב נגד בני עמי, חברי, קרובי.
המוראל נראה גבוה למדי. הלוחמים הזכירו לי את ימי נעורי במלחמת 1948, בטרם הקמתו הרשמית של צה"ל, בשלב המעבר מצבא לא-סדיר לסדיר. כפי שגיליתי מאוחר יותר ביום ההוא, כשהזדמן לי לשוחח עם אחדים מהחיילים, כולם היו שרויים בערפול-חושים פטאליסטי, ציפו להתקפה כוללת שממנה לא יוכלו לצאת חיים, בטחו בגורל.
המכוניות נעצרו לפני בית-דירות מהודר למדי, ובו מרכול בקומת הקרקע. הורצנו במעלה המדרגות בתוך פקעת של שומרי-ראש ונכנסנו לאחת הדירות. התברר ששם גרו עימאד ובני משפחתו. כולם היו שם, אשתו, ילדיו, חמותו הקשישה, אחיו, קצין בפת"ח, ובני משפחתו.
זכינו במלוא הכנסת האורחים הערבית, הוגש קפה, הוצעו סיגריות. אבל האווירה היתה מתוחה, במיוחד בקרב הנשים.
כעבור שנים, כשפגשתי את עימאד בטוניס, שמעתי מפיו את הצד שלו בסיפור. הוא אמר לאשתו שהוא מצפה לישראלים, אורחיו של היושב-ראש בכבודו ובעצמו, ועליה לשמש כמארחת. היא התקוממה, ורק אחרי ויכוחים ממושכים השתכנעה שעליה למלא את התפקיד למען המטרה. ואכן, היא התנהגה בנימוס רב, עד שהגיעה השיחה לשאלה מניין היא באה, והיא ענתה שנולדה בירושלים. "גם אני!" קראה ענת בשמחה. זה היה יותר מדי לאשתו של עימאד. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שיש גם יהודים שנולדו בירושלים. היא חשה למטבח, והיה צורך בוויכוחים נוספים כדי להוציאה משם.
☆ ☆ ☆
אפשר להכיר מנהיג לפי יחס אנשיו כלפיו.
בתחילה ביקשו עוזריו של ערפאת לצאת מהחדר, בהנחה שערפאת ואני נרצה לשוחח ביחידות. אבל שתי הבנות שלחו אלי שוב מבטי תחינה. שרית לא קיבלה עליה את כל הסכנות האלה כדי להחליף דברי-נימוס בטלים עם הפלסטינים ונשותיהם בחדר אחר, והייתי זקוק לענת כדי שתצלם. היא השתוחחה לרגלינו, מתקתקת במצלמה בשמחה רבה.
והיה עוד שיקול אחד. לא הייתי בטוח שלא אועמד לדין בשובי, לפי הסעיף בחוק הקובע כי "מגע עם האויב" הוא פשע חמור, שקול כנגד