ריגול. רציתי בנוכחות שתי העדות שלי במשך כל השיחה. כמו כן הקלטתי כל מלה שנאמרה. (וסרטי ההקלטה אכן שימשו כראיות בחקירה הפלילית שנפתחה נגדי בהוראת ממשלת ישראל.)
לכן ישבנו כולנו במעורבב. ערפאת בין שרית לביני על הספה. ענת על הריצפה, שלושה או ארבעה בעלי-מישרות פלסטיניים על כיסאות מסביב. אנשים התפרצו לשיחה מפעם לפעם, וכולם שיסעו את דברי ערפאת כאוות נפשם; בין לבין היה איזה בעל-מישרה מגיש לערפאת ניירות דחופים לחתימה. הכל היה בלתי-רשמי מכל וכל, לגמרי לא כפי שהיה אירופי או אמריקאי מתאר לעצמו פגישה עם מנהיגה העליון של אומה.
אף-על-פי-כן, עד מהרה התברר לי מדוע ערפאת הוא המנהיג. הכל נהגו בו בכבוד רב מאין כמוהו. זוהי סגולתו הנדירה של האיש המעניקה לו, לדעתי, הוקרה כזאת. הוא ניחן במוח שנון, בתפיסה זריזה של המצב. הוא נבון ביותר, אבל איננו אינטלקטואל. מה שקורן ממנו בראש וראשונה הוא הפאתוס של החוויה הפלסטינית. נוצרת ההרגשה שהוא מגלם אישית את הטרגדיה של העם הפלסטיני, שאכן הוא. מדבר בקולו של העם הפלסטיני.
על כך יש להוסיף את העובדה המופלאה שערפאת היה שם בכלל. המלחמה לא באה בהפתעה לפלסטינים בלבנון. נדרשו לצה"ל ששה ימים כדי להגיע לפאתי ביירות. היה לערפאת זמן די והותר לצאת לטריפולי, לדמשק או לכל מקום אחר בעולם הערבי. אבל הוא נשאר בעיר הנצורה, ובמשך שבעים ותשעה ימים ולילות היה שותף לסכנות ולסבל של אנשיו, בידיעה שאחת ממטרות המלחחמה החשובות ביותר של אריאל שרון היא לחסל אותו אישית. כעבור שנה חזר ערפאת על המעלל הזה בעת המצור על טריפולי.
אומץ ליבו האישי של המנהיג ויושרו הם האחראים במידה רבה לכבוד שחולקים לו. כך הדבר בכל מקום, אבל אולי הוא חשוב יותר מכל בעולם הערבי.
לא היתה בו שום יומרנות. הוא היה בלתי-רשמי לגמרי. במשך כל השיחה בת השעתיים הקיפו אותו ילדי המארח, טיפסו עליו, חיבקו אותו, ניסו למשוך את תשומת ליבו. נראה שהם היו רגילים לנוכחותו. הדבר לא הטריד כמדומה את ערפאת, שאין לו ילדים משלו. פעמים רבות ראיתי אצל הערבים את הסובלנות הזאת כלפי תעלוליהם של ילדים קטנים.
כשפרסמתי כעבור זמן את תמונותיו של ערפאת המחבק את הילדים, התעוררה שערוריה בישראל. ערפאת, המחבל, ראש הארגון שביצע מעשי אלימות כה רבים שילדים ניספו בהם - כיצד מעז מישהו להציגו כדוד אוהב לילדים ? אבל היתה זו הצגת עובדה כפשוטה; באמת היה לאיש יחס כזה כלפי ילדים.