הבטחון החדש, אריאל שרון, והוא דיבר באריכות מרובה על תוכניתו לפלוש ללבנון ועל מטרות המבצע. בחודשים שעברו מאז כתבתי מספר מאמרים שהזהירו מפני ההרפתקה הזאת וניסו לשכנע את הציבור שהמטרות - ובמיוחד המטרה של הריסת התנועה הלאומית הפלסטינית בכוח צבאי - אינן אלא אשליה. אבל ההתלהבות של הימים הראשונים למלחמה - של כל מלחמה - גרמו לאזהרות שתשמענה נבוכות. המצב השתנה במהירות כתום השבוע הראשון, כשרוחות ההתפכחות התחילו לנשוב מצפון, במיוחד מהחזית הסורית. בשבת השלישית למלחמה הופיעה קבוצה חדשה המתנגדת למלחמה וערכה הפגנה. במקום מאות אחדות, כמצופה, הופיעו 20,000. הדבר דירבן את תנועת שלום עכשיו, הגדולה יותר, לכנס הפגנה באותו מקום עצמו כעבור שבוע, וזה היה היום.
שאלתי את ערפאת: "אילו נאמת היום בפני ההפגנה ההמונית של תנועת השלום בתל אביב, בפני האנשים המסורים לשלום והמתנגדים למלחמה, מה היית אומר להם?"
ערפאת: "אנחנו יצורי אנוש, ויש לנו זכות לחיותי" "מה אתה חושב שהם צריכים לעשות?"
ערפאת: "לדאוג לביצוע החלטות האו"ם. איננו מבקשים את הירח!" כעבור זמן-מה אמרתי: "שנים רבות חיכיתי לפגישה הזאת איתך, כי זה בדיוק מה שרציתי לומר לך: הבעיה האמיתית היא שישראלים רבים מאמינים באמת ובתמים לסיפורים האלה על כך שהפלסטינים אינם מוכנים בשום פנים להכיר במדינת ישראל, אפילו במסגרת שלום המבוסס על דו-קיום בין מדינת ישראל לבין מדינת פלסטין. את הדבר הזה יש להבהיר באופן שיהיה מובן לאיש ברחוב: אנחנו רוצים פתרון של שלום המבוסס על הבנה הדדית, כבוד הדדי והכרה הדדית."
ושוב: "אתה מבין, המצב בישראל הוא כזה, והיה כזה במשך זמן רב:
יש מיעוט בישראל שיתמוך בבגין ובשרון בכל מקרה, הם רוצים להרוס את הזהות הלאומית של העם הפלסטיני ולספח את הגדה המערבית, אבל זה רק מיעוט. מהצד השני יש מיעוט שמתנגד למלחמה ומבין את הבעיה הפלסטינית. באמצע נמצא הציבור הרחב שאפשר להשפיע עליו לכאן ולכאן, ותפקידנו הוא להשפיע עליו לכיוון השלום."*
מה שניסיתי לומר עכשיו, מה שניסיתי לומר לבני-שיחי הפלסטינים במשך שנים, הוא שדעת הקהל הישראלית יכולה להשתנות, אבל יש לנו צורך מוחלט בהצהרה ברורה וחד-משמעית מטעם הסמכות הפלסטינית הגבוהה ביותר לאמור שחלוקת הארץ מחדש לפי הגבולות שלפני 1967
* כל הציטטות לקוחות מתמליל השיחה המוקלט, ללא כל עריכה.