אבנרי: "אתה מבין, אני מאמין שבסופו של דבר, אחרי שייגמר הכל, צריכות להיות מדינה ישראלית ומדינה פלסטינית, שבירתה מזרח ירושלים, וצריך להיות ארגון אזורי כללי שיאחד את כל מדינות ערב ואת ישראל במסגרת איחוד כלכלי ופוליטי."
בשלב זה נזכרתי בצוות הטלוויזיה הגרמני האומלל, שהובל למקום אחר ונצטווה לחכות. שאלתי את ערפאת אם יואיל, כטובה, לאפשר לצוות לצלם במשך דקות אחדות. הוא הסכים, וכשהתחילה המצלמה לפעול, חל שינוי דק בארשת פניו. המצלמה ראתה את ערפאת כפי שהורגלה לראותו. לא כמו האדם הממשי שעימו שוחחתי במשך שעתיים.
ההבדל העיקרי היה אולי בחיוכו. על מרקע הטלוויזיה, חיוכו הנצחי של ערפאת נראה שחצני, אפילו מעצבן. במציאות זהו חיוך ביישני, פאתטי למדי, חיוכו של עם האומר לעולם ומלואו: "תוכלו לקבור אותנו מאה פעמים, אבל אנחנו חיים עדיין, ונמשיך לחיות."
כשעלה הדבר על דעתי, היכתה בי - לא בפעם הראשונה - ההכרה בדמיון ההולך וגובר בין הפלסטינים והיהודים.
שעת הצהריים חלפה זה מכבר כשקם ערפאת, התנצל ועזב. היה עליו להיפגש עם ראש ממשלת לבנון לשעבר, שתיווך בין אש"ף לבין הסיעה הנוצרית. לפני שהקיפו אותו שומרי-ראשו לקחתו לפגישה, לקח כרך גדול של ציורים ישנים של נופי ארץ ישראל והעניק לי אותו בחתימת ידו.
השעות הבאות הוקדשו להתבוננות בזוועות המלחמה. אספנו מספר מסמכים של חיילים ישראלים הרוגים, ראינו מאות בתים הרוסים, ביקרנו במעון לילדים מפגרים שהופצץ ובבית-חולים שהורעש מן הים. ברחוב אחד הרוס למחצה היה משהו שנראה מרחוק כמו דוכן של רוכל פירות בשוק. כשהתקרבנו ראינו שזו תצוגה של פצצות מיצרר, פגזי זרחן ושאר כלי השמדה המונית בני זמננו, שהומטרו על העיר. סיירנו גם במחנות הפליטים סברה ושאתילה, ולא העלינו כלל על דעתנו ששמותיהם נועדו להינשא כעבור חודשיים בפי כל באי עולם.
כחסד מיוחד, הורשינו להיפגש עם השבוי הישראלי היחיד שהיה בביירות באותה עת, טייס שמטוסו הופל בשמי דרום לבנון. כוחות אש"ף שמרו עליו כעל אוצר יקר, וידידות עזה צמחה בינו לבין שומריו. כפי שקורה בדרך כלל בהיפגש ישראלים ופלסטינים, הסקרנות ההדדית מילאה תפקיד גדול ביחסיהם.
בשעה מאוחרת אחר הצהריים הובאנו בחזרה למחסום המוזיאון, על-ידי האנשים שקיבלו שם את פנינו קודם לכן. כשנפרדתי לשלום מרב-סרן פתחי, הזהיר אותי מפקד המחסום: "הסתכל מאחורי הבניין הזה, יש שם טנק ישראלי. היזהר!"