יום אחד, כשאהיה זקן, ארצה לכתוב ספר על תולדות ארצנו.
עזה תקוותי שאז כבר ישרור שלום. שתי המדינות, ישראל ופלסטין, תחיינה יחדיו, זו בצד זו. אנשים יחצו הלוך ושוב את הגבול הפתוח, שלא יהיה אלא קו על המפה. צעירים משני הצדדים ייפגשו לדון בצורותיו השונות של העתיד המשותף, מפעלים משותפים ינהלו את עסקיהם בכל רחבי המזרח התיכון המשגשג.
דבר אחד לא יהיה להם: ספר היסטוריה שילדי שני הצדדים ילמדו ממנו. תמונה של ההיסטוריה של מולדתנו שעימה יוכלו להזדהות הצעירים, הן ישראלים והן פלסטינים.
הרעיון עלה על דעתי יום אחד כשעלעלתי בספר היסטוריה לילדים בריטיים. שאלה צצה במוחי: מה לומדים ילדים בריטיים על קרב הייסטינגס? עם מי הם לומדים להזדהות - עם הסאקסונים, שנוצחו בקרב ואיבדו את חירותם, או עם הנורמנים, הפולשים הזרים שמילאו לימים תפקיד כה חשוב בתולדות אנגליה? התברר לי שהמחבר פתר את הבעיה בפשטות רבה: הוא לימד את הילדים להזדהות עם שני הצדדים. האומה הבריטית המודרנית, התרבות הבריטית של ימינו, הן תוצאה של השפעות סאקסוניות ונורמניות גם-יחד. השפה האנגלית של ימינו היא תערובת של האנגלו-סאקסית, ממשפחת השפות הגרמאנית, ושל הנורמנית הגזורה מן הצרפתית. ויליאם הכובש והמלך הרולד, שניהם אבות האומה הבריטית.
☆ ☆ ☆
הסיפור יכול להתחיל לפני אלפי שנים, כשתושבי הארץ שנקראה אז כנען יצרו תרבות שמית דומה לזו של שכניהם. שבטים שמיים אחרים, שנקראו