הח׳ליף עומר והצלבן גודפרי, סלאח א-דין וריצ׳רד לב-הארי, בייברם וסולימן המפואר, החלוצים הציונים ואויביהם הערבים, בן-גוריון וערפאת. כולם שייכים לארצנו, סיפור יחיד ורב תפארת שיימשך גם כאשר כולנו, עם תקוותינו וקרבותינו, נהיה נחלת העבר.
☆ ☆ ☆
אבל הפרק השנוי ביותר במחלוקת בספר הזה שטרם נכתב יעסוק, כמובן, בקורות מאה השנים האחרונות.
במרוצת המאות הרבות של שעות שעשיתי במחיצת פעילים פלסטינים, צצו בשיחה באורח בלתי-נמנע פיסות וקטעים מן ההיסטוריה. ניסיתי להימנע מכך, אך בכל זאת סיקרן אותי האופן שבו רואים אויבי ישראל את הפרק הזה בתולדותינו המשותפות - אופן שונה עד מאוד מזה שבו רואים אותו אנו הישראלים. ככלל, ביקשתי מהם להימנע מן הוויכוח הזה. "איננו יכולים להסכים על שום דבר השייך לעבר," אמרתי להם. "לכן, מוטב שנתרכז בעתיד ונסכים שלא להסכים על מה שקרה." זהו כלל שימושי מאוד, ועל-פי-רוב דבקנו בו.
אבל הוא מועיל רק לזמן מוגבל. במוקדם או במאוחר היינו נאלצים להתמודד עם ההיסטוריה הזאת, המאחדת ומפלגת אותנו. הדור הבא יצטרך ללמוד כיצד להציגה באורח המקובל על שני הצדדים, כדרך שהגרמנים והצרפתים למדו לראות את ההיסטוריה שלהם, בעלת מאות שנות האיבה, באורח המקובל על שני העמים החיים כיום במסגרת אירופית משותפת.
כיצד התחולל הסכסוך הזה? מי צודק? מי אינו צודק?
☆ ☆ ☆
אחד התיאורים הטובים ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא פרי עטו של ההיסטוריון יצחק דויטשר. הוא סיפר את סיפורו של אדם שדירתו עלתה באש. בנסיון להציל את חייו, הוא קופץ מהחלון, נופל על עובר-אורח חף מפשע ופוצע אותו אנושות. האיש משוכנע בצדקתו המוחלטת: הוא רק הציל את חייו, הוא לא התכוון לפגוע באיש - הוא אפילו לא ידע שיש מישהו מתחתיו. אבל עובר האורח איננו מתעניין במה שקרה בדירה הבוערת. הוא יודע רק שנגרם לו עוול נורא, שלא באשמתו.
בדומה לכל סיפור המנסה לפשט סכסוך מסובך עד להחריד, יש גם לזה חסרונות מרובים. אבל יש בו כדי להסביר את שורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.