הערבי, שהיה חלק ממרחבי אסיה ואפריקה הגדולים שעמדו להתנער מעול האימפריות ולחצות את הסף לחירות לאומית. הפלסטינים ושכניהם היו חלק מאותה תנועה היסטורית גדולה.
שעה שקודמיו הרוחניים של הרצל, בני-זמנו ויורשיו עסקו בפיתוח התורה הציונית ובעיצוב רעיונותיהם, הניחו אנשי-רוח ומשוררים ערביים, בארץ ישראל ובשכנותיה, את יסודות הלאומיות הערבית.
הקצינים הערבים הצעירים, שהקימו תאים חשאיים בצבא הטורקי, והמשוררים הצעירים שקראו להתעוררות הערבים, לא חזו, גם בגרועים שבסיוטיהם, כי אי-שם, באיזה אולם קטן בעיר קטנה בארץ קטנה במרכז אירופה, מתקיים קונגרס העתיד לשנות את חייהם, את חיי משפחותיהם ואת חיי ארצם, ולהמיט עליהם אומללות לאין שיעור. היהודים המעטים שהכירו - היו בארץ ישראל בערך 24,000 יהודים בשנת 1881, עת הופיעו ראשוני המהגרים, והם חיו בין חצי מיליון ערבים - לא היו שונים במיוחד משאר התושבים, כי הם היו ערבים יהודים, כשם שהיו ערבים מוסלמים ונוצרים בארץ ישראל.
זו היתה איפוא ראשית הטרגדיה. שתי התנועות ההיסטוריות הגדולות נולדו בערך באותה העת, ולכל אחת מהן היו מטרות ואידיאלים ראויים לשבח - גאולה לאומית ואנושית, חירות, התחדשות תרבותית וחברתית - ושתיהן חתרו להגשים את המטרות הללו בשטח אדמה קטן ביותר, ואף אחת משתיהן לא ידעה מאומה על האחרת.*
☆ ☆ ☆
כל אימת שאני חושב על ראשית הסכסוך, עולה בעיני רוחי תמונה. היא שאובה מסרט אמריקני ישן על אילי-התעשיה שנקראו "הברונים השודדים," הנאבקים על השליטה במסילות ברזל. בסרט דוהרות שתי רכבות על מסילה אחת, זו מול זו, בכל אחת מהן חבורה של שכירי-חרב, המשרתים אחד מהבוסים הנלחמים. שכירי-החרב אינם יודעים מה צפוי להם, אבל הקהל יודע שעוד מעט יתנגשו הרכבות ויפרוץ קרב עקוב מדם. זה מה שקרה בארצנו.
לאחר שקמה התנועה הציונית, החלה לשלוח מהגרים לארץ ישראל. משגברה המצוקה באירופה, הפך הקילוח הדק לזרם גדול. אחדים מאותם מהגרים, חדורי אידיאלים נשגבים מאין כמוהם, החלו להקים את אחת * המחבר עסק בשורשי הסכסוך ביתר אריכות בספרו "מילחמה היום השביעי" (ישראל בלי ציונים), 1968.