שעבוד עם אחד על-ידי משנהו, זו אפשרות סבירה יותר. למעשה, אחרי השיחה הזאת, כבשה ישראל את כל ארץ ישראל, והיא הולכת ונהפכת במהירות לדרום אפריקה מזרח תיכונית. אבל גם אם יש ביכולתה של ישראל להחזיק מיליוני פלסטינים, מיעוט הולך וגדל, במצב של שעבוד מוחלט, לשלול מהם את כל הזכויות הלאומיות ורוב זכויות האדם, איזה מין ישראל תהיה זו? היא תהיה מרוחקת מרחק רב באמת ובתמים מהקהילה האידיאלית שחזה הרצל בספרו השני, אלטנוילנד, הספר הנושא את המוטו "אם תרצו אין זו אגדה."
הרעיון של גירוש הפלסטינים מישראל הגדולה - רעיון הצובר פופולריות בחוגים מסוימים בישראל - הוא הדרך היחידה לשילוב רעיונות ישראל הגדולה ומדינת היהודים, אבל הוא שערורייתי הרבה יותר מקודמו. גם אם היה אפשר לגרש את כל הפלסטינים, הדבר יוביל למלחמה נצחית בין ישראל לבין כל העולם הערבי, וכך אנו שבים לאפשרות מספר אחד. ישראל אינה יכולה להשליך את הפלסטינים למדבר, כשם שהפלסטינים אינם יכולים לזרוק את הישראלים לים.
הרעיון של חיי שלום ביחד במדינה אחת, אולי הוא מצודד יותר, אך אין הוא מעשי כל-עיקר. איש אינו יכול לחזות כיצד יתפתחו היחסים בין שני העמים אחרי בוא השלום. העולם כולו עשוי להשתנות, ואנו נשתנה עימו. יום אחד אולי יופיעו צורות חדשות של קיום חברתי שיידחקו את רגלי הלאומיות, אבל עודנו רחוקים מן היום הזה. הישראלים והפלסטינים כאחד הם עמים לאומניים ביותר, בהשפעת הטראומות של נסיונם - הישראלים מחמת השואה וההיסטוריה הלאומית של סבל, הפלסטינים בגלל השפלת הקולוניאליזם ואחר-כך הגירוש. אחרי מלחמה טוטלית הנמשכת כבר ארבעה דורות, אין השלום הטוטלי יכול לבוא בן-לילה. איש אינו יכול להאמין שהישראלים יהנו משוויון בפלסטין הגדולה, כשם שהפלסטינים לא יהנו משוויון בישראל הגדולה. רעיון המדינה החילונית הדמוקרטית שבה ישראלים ופלסטינים יחיו בשלום ביחד - במקרה הטוב אפשר לומר עליו ששעתו טרם הגיעה, במקרה הגרוע - שהוא כסות לתוכניות שונות לחלוטין.
וכך, בדרך האלימינציה, הגענו שנינו, ליד השולחן בפאריס, למסקנה הבלתי-נמנעת: שאין פתרון אחר זולת זה שנחזה בהחלטה הנבונה במידה יוצאת דופן שקיבלו האומות המאוחדות ב-1947, גם אם שינתה ההיסטוריה את הגבולות שהותוו אז. כששני עמים תובעים לעצמם ארץ אחת כמולדתם הבלבדית, וכל אחד מהם מבקש לבטא את עצמיותו במדינה משלו, תחת דגלו ותחת ממשלתו, חלוקה היא הפתרון בר-הביצוע היחיד. זהו גם פתרון טוב.