"האם פגשת פעם את גמאל עבד-אל-נאצר?" שואל אותי פלסטיני.
"כן ודאי!" אני עונה. "אכלנו צהריים ביחד!"
למראה מבט התמיהה בפניו, אני מספר לו בדיחה.
"אתה מכיר את פדרו ?" שואל מישהו את פלוני חואן. וחואן עונה: "כן ודאי, אכלנו צהריים ביחד !"
"איך זה? אתה ופדרו?"
"זה היה ככה: אני רכבתי על הסוס שלי בפמפאס, ופתאום מופיע פדרו מאחורי שיח. הוא מכוון עלי את האקדח שלו ואומר: "חואן, רד מהסוס." לו יש אקדח, לי אין אקדח, אז אני יורד מהסוס. פדרו אומר: "חואן, תאכל את החרא של הסוס." לו יש אקדח, לי אין אקדח, אז אני אוכל את החרא של הסוס. פתאום אני רואה שפרדו לא מסתכל, אז אני נותן לו בעיטה גדולה וחוטף ממנו את האקדח. אני אומר: "פדרו, תאכל את החרא של הסוס." לי יש אקדח, לו אין אקדח, אז הוא אוכל את החרא של הסוס. ככה קרה שאכלנו צהריים ביחד."
במשך ששה חודשים, לחמנו גמאל עבד-אל-נאצר ואני באותה החזית. כשקראתי את זכרונותיו, התברר לי ששנינו השתתפנו בעשרות פעולות ביחד. הוא נפצע בקרב שבו זכתה הפלוגה שלי בציון לשבח קיבוצי. הוא קיבל עיטור על קרב שבו נפצעתי אני. כמעט כל הקרבות האלה התחוללו בלילה, כך שהיינו בוודאי קרובים מאור זה לזה, עד כדי מטרים ספורים.
אבל מעולם לא נערכה בינינו היכרות של ממש.