הצטרפתי אליו משום שהאמנתי שהמשטר הקולוניאלי הבריטי צריך להסתלק מארצנו. ב-1938 נתלה, בפקודת השלטונות הבריטיים, יהודי צעיר, שלמה בן-יוסף, על שהטיל רימון על אוטובוס ערבי, כתגמול על איזה מעשה זוועה של ערבים נגד יהודים. הדבר היה בשיא המהומות שנקראו בפי הפלסטינים המרד הערבי, ובפי היהודים - המאורעות.
בדומה לצעירים אחרים בישראל, החלטתי להצטרף למחתרת כדי למחות על התלייה. יום אחד, אחרי שיחה עם עמית שהיה חבר אצ"ל, נקראתי להתייצב לפני ועדת קבלה. בערב, בדיוק בשעה היעודה, נכנסתי לבניין בית-ספר שנראה ריק לגמרי ושום אור לא בקע מחלונותיו. במסדרון החשוך ארבו שתי דמויות. השמעתי את הסיסמה - שמשון ודלילה
- כפי שנמסרה לי. כעבור זמן-מה אמרו לי להיכנס לחדר ולשבת בכיסא. זרקור חזק כוון אל פני וסינוור אותי. הצלחתי להבחין במעומעם בשלוש דמויות, שני גברים ואשה, מאחורי הזרקור.
החקירה החלה. שאלות נורו אלי. מה מניעי, מה רגשותי, מה דיעותי? האם אני שונא את הבריטים?
"אינני שונא אף אחד," עניתי.
לרגע נשתררה שתיקה של אי-אמון. אם אינני שונא את הבריטים, למה אני מתנדב להילחם בהם? ניסיתי להסביר, במגומגם, שאני רוצה להילחם למען החירות, ואינני מאמין שעלי לשנוא מישהו כדי לעשות זאת.
אבל האם אני שונא את הערבים? לא, אמרתי, אינני שונא אותם בכלל. הפעם היתה השתיקה רועמת. כיצד יכול צעיר יהודי שלא לשנוא את הערבים, אחרי יותר משנתיים של מעשי זוועה ערביים נגד בני עמו?
באוזניהם של שלושת קציני המחתרת שישבו מולי, נשמעתי בוודאי כמו נער מבולבל מאוד. רעיונותיו של אצ"ל היו חדים וברורים: עלינו לגרש את הבריטים ולדכא את הערבים כדי להפוך את ארצנו, את ארץ ישראל
- כולה - למדינה יהודית. כשיצאתי מהבניין החשוך, שעדיין נראה ריק מאדם, הייתי סמוך ובטוח שנכשלתי בבחינה.
אבל נראה שהוועדה החליטה כי לא הייתי מיקרה אבוד, שכן כעבור שבועות אחדים קיבלתי הודעה שהתקבלתי לאצ"ל.
במשך שלוש שנים מפוארות הייתי חבר המחתרת. חייתי למען אצ"ל.
כל דבר אחר - משפחה, עבודה, נערות - היה חסר חשיבות. למדתי לירות באקדחים, להעביר הודעות, לתלות כרוזים - חלקם הודעות על פעולות אצ"ל נגד ערבים, כגון הנחת פצצות בשווקים ערביים הומי-אדם. הייתי שותף להתנגשויות עם המשטרה הבריטית בהפגנות בלתי-חוקיות, השתתפתי בשריפת משרדי ממשלה (אלה שבהם ביקרתי כפקיד עורך-דין). ביתי שימש כמחסן הנשק של פלוגתי, פשע שעונשו היה מוות באותה עת.