העברתי נשק לאימונים. הסכנה היתה משכרת. הייתי מחבל, טרוריסט לפי אמות-המידה של הבריטים, לוחם חירות לפי הגדרתנו. הלקח הזה נותר עמי מאז: מחבל הוא לוחם חירות בעיניו, לוחם חירות הוא מחבל בעיני אויביו.
עזבתי את אצ"ל ב- 1941, שנה לפני שהופיע בארץ ישראל מנחם בגין, שהיה עתיד לקבל את הפיקוד על הארגון. הייתי אז בן שבע-עשרה, והתקשיתי יותר ויותר לתמוך בעמדותיו הימניות, הריאקציוניות והאנטי-ערביות של אצ"ל.
שנותי באצ"ל היו חשובות לי ממספר בחינות. כיום הן עוזרות לי להבין מה מתחולל בנפשם של צעירים פלסטינים המצטרפים לארגוני הפדאין. אני שואל את עצמי כיצד יגיבו צעירים פלסטינים במצבים מסוימים בשטחים הכבושים על-ידינו, אני מנסה לראות את עצמי כפי שהייתי בגיל שש-עשרה. כיצד הייתי אני חש? מה הייתי אני עושה?
כעבור חמש שנים, ב-1946, הקמתי קבוצה חדשה. קראנו לה "ארץ ישראל הצעירה", אבל בדרך כלל היא נקראה "קבוצת במאבק", משום שזה היה שמו של כתב-העת שהוצאנו. הכרזנו על תורה חדשה, שהיתה מהפכנית לגמרי בשעתה: אנו, היהודים בארץ-ישראל, מהווים אומה עברית חדשה הקשורה לעם היהודי אך נבדלת ממנו, אנו שייכים לעולם השלישי, לאומיותנו שלנו והתנועות הלאומיות הערביות צריכות להשתלב בחזית "שמית" משותפת שתילחם בקולוניאליזם ותיצור מזרח תיכון חדש, חופשי ומתקדם (שנקרא בפינו "המרחב השמי").
בינתיים נעשה המאבק על ארץ ישראל חריף יותר ויותר. יהודים, ערבים ובריטים קטלו זה את זה. ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל הלכו והתקרבו לסיומם. החלטת האומות המאוחדות לחלק את הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית היתה האות לפריצתה של מלחמה בקנה-מידה מלא בין שני העמים היושבים בארץ ישראל.
שבועות אחדים לפני פרוץ המלחמה, פרסמתי חוברת בשם מלחמה או שלום במרחב השמי, ובה התוויתי תוכנית לפדרציה שמית במזרח התיכון ולשיתוף פעולה בין עברים ופלסטינים בארץ ישראל. שלחנו את התקציר האנגלי של החוברת, שנכתבה בעברית, לעיתונים ערביים ברחבי המזרח התיכון, ואחדים מהם ציטטו קטעים ממנה.
ביקרתי ביפו - יפו הערבית - בפעם האחרונה לפני פרוץ המלחמה,
כדי לתת עותקים מהחוברת לעיתונים ערביים שם. האווירה היתה מתוחה וקודרת. המלחמה עמדה באוויר. מעטים מאוד היו היהודים שעוד נראו בעיר הערבית. כבר היה מאוחר מדי.
כעבור שנים רבות, כשנפגשתי עם סעיד חמאמי ולמדתי לחבבו, בילינו