שעות רבות בשיחה על יפו העתיקה, שבה נולד ואותה עזב בגיל שבע, במלחמת 1948. עלה על דעתי שאולי עברתי על פניו ברחוב, באותו ביקור אחרון עצוב שערכתי בעיר שגורלה נחרץ.
☆ ☆ ☆
כשפרצה המלחמה הצטרפתי לארגון ההגנה, שהפך באמצע המלחמה להיות צבא ההגנה לישראל. במשך שנה, עד שנפצעתי, הייתי חייל קרבי.
כאיש שועלי שמשון, יחידת קומנדו רכובת ג׳יפים, נכנסתי לעשרות כפרים ערביים בדרום הארץ. רבים מהם נעזבו מיושביהם רק רגעים אחדים לפני-כן. התנורים עוד היו חמים, בכמה בתים עוד היה אוכל על השולחן. הטרגדיה האנושית של המלחמה העיקה עלי קשות. התחלתי לאסוף תצלומים משפחתיים של התושבים, שנשארו מאחור עם שאר חפציהם האישיים. אחדים מהם עוד נמצאים ברשותי - תצלומי ילדים, נשים, זקנים. כל אימת שאני שומע על בעיית הפליטים הפלסטינים, צצות לפני התמונות האלה. כשביקרתי במחנות הפליטים סברה ושאתילה, באותו יום ביולי 1982, עלה על דעתי, שאולי באו אחדים מאותם תושבים מן הכפרים האלה. שאחדים מהילדים, שאת תמונותיהם אני שומר אצלי עדיין, הם עכשיו פליטים ותיקים במחנות האלה. בעיני, פליטים הם בני-אדם - שחלקם התפנו, אולי תחת אש מקלעי - ולא בעיה בעלמא.
במשך כל המלחמה נתקלתי בבעיה הפלסטינית בדמותה האנושית: כפריים פצועים שפינינו לתחנות עזרה ראשונה בשדה; שבויים אזרחיים שאנו, החיילים הקרביים, ניסינו להגן עליהם מפני קציני המודיעין הקשוחים שבאו לחקור אותם; פלאחים זקנים שהסתננו בחזרה דרך קווינו, ולפעמים נורו למוות על-ידי חברי מטווח קצר. אחדות מאותן תמונות חקוקות היטב בזכרוני. אינני צריך אלא לעצום את עיני כדי לראותן שוב, תזכורות מחרידות לאימי המלחמה.
אני נפצעתי באחד הימים האחרונים לקרבות, באש מקלעים מצרית. כששכבתי בבית החולים אחרי הניתוח, וסבלתי מנדודי שינה במשך ימים ולילות רבים מאוד, חשבתי על הבעיה הפלסטינית החדשה, ניסיתי לערוך את רעיונותי בראשי. הייתי משוכנע, ונשארתי משוכנע מאז ועד היום, שלא ייתכן שלום מבלי להביא בחשבון את העובדה ששני עמים חיים בארץ הזאת, ולכל אחד מהם צריכה להיות מדינה משלו שיתגורר בה.
עדיין לבשתי מדים, בעת חופשת ההחלמה, כששאל אותי חבר אם ארצה לפגוש כמה ערבים צעירים, שנשארו בשטח שהשתייך עתה למדינת ישראל. הסכמתי בלהיטות. יום אחד, באביב 1949, התקיימה פגישה בחיפה בביתו של רוסתום בסתוני, לאומן ערבי צעיר שנעשה לימים חבר