ואכן היה זה מזל, משום שמכוניתנו הקטנה היתה מלאה כרוזים של ה-FLN. חברי, הנהג, היה אחד מראשי מחתרת ה-FLN בצרפת. תאונה היתה מביאה את המשטרה למקום האירוע.
היו אלה ימי השיא של מלחמת העצמאות של אלג׳יריה, בהנהגת ה-FLN - חזית השחרור הלאומי.
את הקשר עם ה-FLN הקמתי זמן-מה קודם לכן. ממשלת ישראל תמכה אז בממשלת צרפת, לכל אורך הדרך, כנגד האלג׳ירים. אני האמנתי שהאינטרסים האמיתיים של ישראל, לטווח ארוך, מחייבים בדיוק את ההפך - תמיכה בלוחמי החירות של אלג׳יריה בשעת דחקם, חישול קשרי הידידות הראשונים בין ישראל לבין תנועה לאומית ערבית, ובסופו של דבר פנייה לאלג׳ירים בבקשה שיסללו את דרכנו לקהיר ולפלסטינים.
מעולם לא האמנתי שנוכל לכרות שלום עם הפלסטינים מבלי לשלב את ישראל במירקם הכללי של האזור, והדבר חייב כמובן תמיכה בכל תנועות השחרור הערביות. משום כך היה העולם הזה ב-1952 הקול היחיד בישראל שתמך בכל-לב במהפכת הקצינים החופשים במצרים. שעה שממשלת ישראל הפצירה בבריטים ב-1954 שלא לפנות את אזור תעלת סואץ, השריד האחרון לכיבוש הבריטי במצרים, נקטנו אנו את העמדה המנוגדת ודרשנו שישראל תתמוך בתביעות מצרים לחופש מוחלט.
משום כך היה זה טבעי לגמרי בשבילי לבקש קשרים עם ה-FLN. אנשיו קידמו אותי בלבביות, אפילו בהכרת-תודה, בידעם שאני מקבל על עצמי סיכונים מסוימים בפגישה עימם על אדמת צרפת. האיש שיצר את הקשר, אנרי קוריאל, אישיות מיוחדת במינה, היה עתיד למלא תפקיד חשוב בהמשך הסיפור.
כששאלתי אותם מה נוכל אנו, כישראלים, לעשות למענם, הציגו רשימה לא קצרה. ראשית כל, האם נוכל לשלוח אליהם מספר לוחמי מחתרת ותיקים, מומחים במתקני חבלה חשמליים וכימיים, שיאמנו את אנשיהם על אדמת יוגוסלביה או טוניסיה? שנית, האם אוכל להקים גוף ישראלי שיתמוך בגלוי במהפכה האלג׳ירית? הרעיון היה שלגוף כזה אולי תהיה איזו השפעה על המוני היהודים באלג׳יריה, שתמכו בארגונים הקולוני-אליסטיים המגונים ביותר, כגון ה-OAS הידוע לשימצה.
הקמנו את הוועד הישראלי למען אלג׳יריה החופשית. אחד החברים הבולטים ביותר היה נתן ילין-מור, אחד ממנהיגיה לשעבר של מחתרת לח"י. פירסמנו הצהרות והפצנו את השקפותינו, וה-FLN דאג לכך שאלה תתפרסמנה באירופה ותיוודענה באלג׳יריה. אבל לא עלה בידינו לשלוח להם את מומחי החבלה המבוקשים.
זמן-מה אחר כך נפגשתי בניו יורק, באומות המאוחדות, עם המשקיף