החדש מטעם ה-FLN, עבד-אל-קאדר שאנדרלי, והרביתי לשוחח עימו על עתיד יחסי ישראל-ערב. יום אחד שאל אותי שאנדרלי, "מדוע לא תבוא לקבלת הפנים שעורכים לכבודי שאר הערבים באו"ם?" כמובן שבאתי. היתה זו חוויה מיוחדת במינה: הנה אני, ישראלי יחיד באולם מלא דיפלומטים ונכבדים ערבים, לרבות מספר פלסטינים, רוכש מכרים חדשים על ימין ועל שמאל. נראה לי שנוכחותי שם חוללה התרגשות לא קטנה. רבים מן הנוכחים לא פגשו מימיהם ישראלי אמיתי, חי. בדרכי הביתה שאלתי את עצמי כיצד יקבלו זאת אנשי מערכת הבטחון שלנו. ככלות הכל, היה זה מגע עם האויב, פשע חמור בישראל. אולם שום דבר לא קרה.
כשהוקמה הממשלה הזמנית של אלג׳יריה, הקמנו קשרים רשמיים עימה. אחד מעמיתי נפגש בגלוי עם כמה מהשרים החדשים, שניאותו בחפץ-לב להצטלם בחברתו. פרסמנו את התמונה בשער העולם הזה.
אלא שכל הזמן הזה שקדה גולדה מאיר, שהיתה אז שרת החוץ של ישראל, להרעיל את הבאר. היא תמכה בגורמים הקיצוניים ביותר בצרפת, אפילו כשקרא שארל דה גול ל"שלום האמיצים." בבוא השלום לאלג׳יריה, עלתה לשלטון הנהגה חדשה. אנשיה זכרו את גולדה. הם לא הכירו אותנו.
מאותה סיבה עצמה תמכנו במהפכה העירקית ב-1958, וקראנו בפומבי לממשלת ישראל להביע סולידריות עימה. כעבור זמן קצר, שוב באו"ם, ניהלתי מספר שיחות ממושכות עם האשם הוואד, שהיה כעבור ימים אחדים לשר החוץ של עירק. הוא היה אדם נפלא, והביע באוזני את אמונתו מקרב-לב, בשלום ישראלי-ערבי ובשילוב ישראל בקהילה אזורית בסופו של דבר. פגישתנו התקיימה באולם הגדול של חדר המרגוע לנציגים בבניין האו"ם. לעולם לא אשכח את הבעות פניהם של אבא אבן, שהיה אז ראש המשלחת הישראלית, ומקבילו המצרי, כשחלפו על פנינו פעמים אחדות, וכמעט שלא האמינו למראה עיניהם.
בדרכי בחזרה מאותן פגישות, קיבל את פני ז׳אן-פול סארטר בפאריס. עמום קינן, הסופר הישראלי, היה אתי. כשסיפרתי לסארטר על הפגישות ועל האידיאלים שלנו, אמר לנו דבר שנחרת בזכרוני: "הסרתם אבן מעל לבי. כל ימי חיי תמכתי בציונות. עכשיו אני חייב לשתוק. אינני יכול לתמוך במדיניותה של ממשלת ישראל. ואינני רוצה להרים את קולי נגדה, כי אז אמצא את עצמי במחנה אחד עם האנשים המתועבים בעיני, האנטישמים." הוא ביקש ממני לכתוב מאמר על רעיונותי לבטאונו, Les Temps Modernes, ואף פרסם אותו.
ככל שנעשו רעיונותי ידועים יותר, התנדבו אנשים לא מעטים באירופה ובארצות הברית להסדיר פגישות ביני לבין מנהיגים ואינטלקטואלים ערבים. בשנות הששים הראשונות יצאתי מדי שנה לפירנצה, שם נהג ראש