העיר, "הפרופסור הקטן" ג׳יורג׳יו לה פירה, לערוך "ועידות ים-תיכוניות," שתכליתן האמיתית היתה הפגשת ישראלים וערבים. נוכחותי שם הרגיזה את גולדה מאיר יותר ויותר, והיא נקטה צעד חסר-תקדים והורתה לשגריר ישראל ברומא למחות על גבי נייר רשמי של השגרירות על הזמנתי. בוועידת פירנצה האחרונה, בקיץ 1965, שלחה גולדה מאיר אחד מאנשי הממסד שלה, דוד הכהן - שהיה אז יושב-ראש ועדת החוץ והבטחון של הכנסת - להזהיר את המשתתפים מפני. בהגיע הדיונים לשיאם, כשהגשנו, הערבים ואני, הצעת החלטה משותפת, צעק הכהן בהתרגשות: "אבנרי אינו מייצג שום דבר. אפילו לא את אפס קצהו של הציבור הישראלי!"
בו במקום החלטתי להעמיד זאת למבחן. כעבור שבועות אחדים, ערב הבחירות לכנסת הששית, קראתי להקמת מפלגה - המפלגה הממשית הראשונה שנולדה מאז הקמתה של מדינת ישראל. כדי לנצל את שמו ואת יוקרתו של עיתוננו, קראנו לה "תנועת העולם הזה - כוח חדש". מטרתה העיקרית היתה להיאבק למען צמד הרעיונות שהתגבשו במחשבתי במשך כל השנים הללו של מגעים ודיונים: שילובה של ישראל בקהילת מדינות חדשה במרחב השמי, והקמת מדינה פלסטינית שתתקיים בצד מדינתנו.
חוק חדש שחוקקה הכנסת לבקשת הממשלה, במטרה לא-מוסתרת כלל להשתיק את העולם הזה, סייע לי רבות לזכות במושב בבית הנבחרים, להפתעת הכל - אולי אפילו להפתעתי. החזקתי במושב הזה במשך שמונה שנים רצופות, וחזרתי אליו כעבור זמן, ונשאתי אולי אלף נאומים במליאת הכנסת. כמה מאות מהם הוקדשו לנושא אחד ויחיד: הסכסוך הישראלי-ערבי.
☆ ☆ ☆
ב-5 ביוני 1967 חצה צה"ל בתנופה את הגבול. ביום הרביעי למלחמה התברר כי כל שטחה של ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן נפל לידיו.
התרוממות-רוח גדולה ירדה על הישראלים, עד כדי שכרון חושים. הערבים היו שרויים בהלם. והמלחמה נמשכה הלאה.
ביום ההוא ישבנו במשרדי המערכת של העולם הזה בתל אביב וניסינו להעריך את המצב החדש. רוב אנשינו היו בצבא, שרויים בלחימה. המעטים מאיתנו שנותרו מאחור עבדו עשרים וארבע שעות קדחתניות ביממה על הפקת העיתון, שהחלטנו להוציא מדי יום במהלך המלחמה ולאחריה, על מנת שתהיה לנו השפעה ישירה יותר על המאורעות תוך כדי התרחשותם.