(במקביל לקשרים בין ישראל והעולם היהודי) ובחתירה להסכמי שלום בין ישראל ומדינות ערב.
הצעתי לאשכול לעשות מחווה דרמטית בעצם הרגע הזה של סערה ובלבול חושים, כשכל הרעיונות המבוססים מתנפצים אל מול המציאות, כשדפוסים נפשיים מתפוררים ויש סיכוי ליצירתם של דפוסים חדשים לגמרי.
לוי אשכול לא הגיב כלל, כמובן. בפרק מאוחר יותר בספר הזה אנסה להסביר, כיצד התפתחה מדיניותה הרשמית של ישראל כלפי הבעיה הפלסטינית מיום זה ואילך. אבל באותם ימים ראשונים, לא היה לאיש בחוגים הרשמיים שמץ של מושג מה יש לעשות. העלאת יוזמתי נראתה בעיניהם בוודאי זריזה במידה מעוררת חשד. כיצד יכול מישהו לבוא עם תוכנית שלמה על רגל אחת? אלא שכמובן, לא היה בתוכנית שום אלתור. שנים רבות הפכתי את הפתרון הזה במחשבתי. זיהיתי את ההזדמנות בקלות, ברגע שהופיעה.
באותם ימים ראשונים קדחתניים, כשהתרוצצתי הלוך ושוב בין הכנסת למשרדי המערכת, טיפלתי בעיקר בהיבט טרגי אחר של המלחמה. חברים בצבא (וביניהם עמוס קינן) שלחו לי דיווחים על המתרחש - העיר קלקיליה נהרסה בשיטתיות, הכפרים ליד לטרון נחרבו כליל, פליטים שחזרו מעבר לירדן, חוצים את הנהר הרדוד באישון לילה, נרצחו במספרים גדולים. מחיתי בפני הרמטכ"ל, יצחק רבין, בפני ראש הממשלה ושרים אחרים, לרבות מנחם בגין, שהצטרף לממשלת הליכוד הלאומי ערב המלחמה. הריסת קלקיליה, עיירה ערבית בקירבת הקו הירוק בשפלת החוף, נפסקה. הבתים נבנו מחדש והתושבים, שהוגלו לשכם, הורשו לחזור. היה מאוחר מדי להציל את הכפרים ליד לטרון, והם נמחו מעל פני האדמה; כיום יש שם פארק לאומי, הקרוי על-שם קנדה. הטבח הסיטוני על הנהר נבלם.
בשש השנים הבאות, עד מלחמת יום כיפור שעלתה לי במושבי בבית הנבחרים, נשאתי נאומים רבים מספור, בכנסת ומחוצה לה, על פתרון הבעיה הפלסטינית. ראיתי בלב דואב כיצד מוחמצת הזדמנות יחידה במינה. פניתי ללוי אשכול פעמים אחדות בארבע עיניים וניסיתי לשכנעו, שניתנה לו הזדמנות להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה, כפי שעשה דוד בן-גוריון כשהכריז על הקמת מדינת ישראל. הוא היה מנומס תמיד, אפילו ידידותי, אבל מסויג לחלוטין. ניסיתי לתאר תמונה יפהפיה לפני עיוור צבעים.
הגשתי לכנסת עשרות הצעות החלטה שקראו לממשלה להגיש את ההצעה ההיסטורית לפלסטינים, להעניק חירות פוליטית לתושבי השטחים