בסתיו 1967 כתבתי ספר שתיאר את תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני והציע את פתרון שתי המדינות שבו דגלתי. הספר, ישראל בלי ציונים, התפרסם בארצות הברית ב-1968. כעבור זמן קצר יצאתי לסיבוב בוושינגטון בנסיון למכור את הרעיון. שוחחתי עם לורד קרדון,* ראש הנציגות הבריטית לאו"ם ואבי החלטה 242; ג׳וזף סיסקו ממחלקת המדינה; הרולד סונדרס מהבית הלבן; צ׳רלס יוסט, ראש משלחת ארה"ב לאו"ם; סנטור ויליאם פולברייט, יושב-ראש הוועדה ליחסי חוץ; ורבים אחרים. התוצאות היו מדכדכות. רוב בני שיחי התנגדו בתוקף למדינה פלסטינית. הם לא הכירו ולא רצו להכיר בקיומו של עם פלסטיני.
אבל היתה לספרי תוצאה מוזרה. בתחילת 1971 פרסם מרכז המחקר של הארגון לשחרור פלסטין בביירות ספר בערבית ושמו אורי אבנרי או ניאו-ציונות. כעבור זמן קצר פורסם הספר בצרפתית בביירות. המחבר היה פלוני כמיל מנסור. הוא דחה את מה שכינה "תוכנית אבנרי" להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, וכינה אותה מזימה ציונית לחיסול המהפכה הפלסטינית שתכליתה לפתות את הפלסטינים להתיישב במדינה משלהם ולהכיר בישראל.
שאלתי את עצמי מדוע צריך מישהו בהנהגה הפלסטינית לטרוח ולפרסם ספר בערבית, שיתווכח עם רעיון שהעלה חבר כנסת ישראלי מן האופוזיציה. מה התכלית? יכולה להיות רק תשובה הגיונית אחת: הוויכוח לא היה איתי, אלא עם מנהיגים אחרים באש"ף שצידדו בפתרון דומה.
מעתה ואילך חיכיתי לאיתות מהצד השני. מיהם אותם אלמונים באש"ף התומכים בסתר בהקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה? מה מעשיהם?
☆ ☆ ☆
בפרוץ מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 קיבלו המאורעות תפנית דרמטית נוספת.כונסה ועידת ז׳נבה הראשונה, כמובן, ללא השתתפות פלסטינית. ישראל היתה שקועה ב"מלחמות הגנרלים" (שכונו גם "מלחמות היהודים"), ויכוח מר בין ראשי הצבא שהאשימו זה את זה במחדלים שקדמו למלחמה ושאירעו במהלכה.
בלב הסערה התעלמו הכל ממאמר קטן שהופיע בטיימס של לונדון ב-16 בנובמבר 1973. בין השאר נאמר בו:
פלסטינים רבים מאמינים שמדינה פלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית, כולל אזור אל-חמה, היא חלק הכרחי בכל עיסקה חבילה של שלום. מדינה