פלסטינית כזאת תביא להתרוקנותם של מחנות הפליטים ולסגירתם, ובכך תשאב את הארס מלב האיבה הערבית-ישראלית. אין זה דבר של מה-בכך לעם שנגרם לו עוול כמונו, לנקוט את הצעד הראשון לקראת השלמה, למען שלום צודק הצריך להביא על סיפוקם את כל הצדדים.
חתם על המאמר סעיד חמאמי, נציג אש"ף בלונדון. העורך הקדים למאמר הערה שבה נכתב, "...[חמאמי] מציג את השקפותיו האישיות בנושא. הואיל והוא ידוע כמקורב מאוד ליושב-ראש אש"ף, מר יאסר ערפאת, נודעת משמעות מרובה להחלטתו להציג את דיעותיו ברבים." ב-17 בדצמבר פרסם חמאמי עוד מאמר בטיימס. נאמר בו, בין השאר:
מלחמת אוקטובר יכולה ליצור מפה חדשה במזרח התיכון, שבה תצטרף מדינת פלסטין החדשה לקהילת העמים... הערבים הפלסטינים והיהודים הישראלים היו ועודם הצדדים העיקריים לסכסוך... שני הצדדים האלה - ורק הם - יכולים להניח את אבן הפינה לעתיד של שלום למזרח התיכון... אני מאמין שהצעד הראשון לקראת זה חייב להיות הכרה הדדית בין שני הצדדים הללו. היהודים הישראלים והערבים הפלסטינים צריכים להכיר אלה באלה כעמים, בעלי כל הזכויות שעמים זכאים להן. להכרה זו צריכה להתלוות הגשמתה של היישות הלאומית הפלסטינית באמצעות מדינה פלסטינית, שתהיה חברה שוות-זכויות באומות המאוחדות.
היה ברור לי ששום נציג רשמי של אש"ף אינו יכול להביע בפרהסיה השקפות כאלה בלי תמיכתם המלאה של יאסר ערפאת וקבוצה כבדת-משקל בהנהגת אש"ף. זה היה האות המיוחל. בר-שיחנו הפלסטיני צץ והופיע.
בוועידת ז׳נבה בדצמבר 1973 פגשתי את אדוארד מורטימר, המומחה לענייני המזרח התיכון של הטיימס. שאלתי אותו על חמאמי. מי הוא? מה טיבו? האם הוא ייאות להיפגש אתי - בסודיות גמורה, במידת הצורך? מורטימר הבטיח לברר. הוא היה עתיד למלא תפקיד קטן אך רב חשיבות בהמשך ההתפתחויות.
מרגע זה והלאה עמד בפני רק יעד אחד: להיפגש עם האיש הזה, סעיד חמאמי.