אני מרצה בקיבוץ בדרום הארץ. אני מדבר על שלום, על ישראל המשולבת במורח התיכון המשגשג, המקדישה את משאביה לפיתוח תעשיה טכנולוגית מתקדמת ולא למלחמה.
הקיבוצניקים מקשיבים בנימוס, בקשב רב, בספקנות. בעיניהם, בל זה הוא מדע בדיוני. הם אינם יודעים מהו שלום, אינם יכולים אפילו לדמיין אותו לעצמם. בשבילם, המלחמה היא מצב העניינים הרגיל; הם יודעים מה לעשות במלחמה, כיצד להתמודד עמה, היא איננה מפחידה אותם. אבל השלום הוא משהו אחר לגמרי, משהו שנשגב מבינתם, משהו מבלבל,אולי אפילו מטיל אימה, כמו כל נעלם.
בפרק השאלות, קם קיבוצניק צעיר הנראה כמו מפקד טנק במילואים ושואל שאלה קשה: "אתה רוצה לוותר על המון שטח, על אוצרות הנפט של סיני, על עומק אסטרטגי ועל המון דברים אחרים. מה נקבל בתמורה? חתיכת נייר ?"
אני מחפש בקרתנות תשובה שתתקבל על דעתו של האיש המעשי הזה שאינו יודע חכמות. איך מתארים את השלום במונחים מוחשיים?
"שמע" אני אומר. "ברגע זה, במאות אלפי כיתות בית-ספר בכל רחבי העולם הערבי, מקזבלנקה במרוקו עד מוצול בעירק, תלויות מפות של המרחב שלנו. בכל המפות האלה, שטחה של ישראל ריק, או מסומן פלסטין אל- מוח טלה, פלסטין הכבושה. בל מה שאנחנו רוצים בתמורה לדברים שציינת הוא דבר אחד קטן: שבבל המפות האלח, השטח יסומן בתור ישראל "