בעיניה, הרגשתי, אני האויב, הציוני השנוא שגירש את משפחתה מביתה.
כעבור רגע שמעתי את קולו של חמאמי עצמו בטלפון. איפה אני מתגורר? מסרתי את שם המלון, מאונט רויאל ברחוב אוקספורד, ואת מספר החדר. האם אהיה בחדרי בשעה מאוחרת אחר הצהריים? כן, בהחלט. הוא הבטיח להתקשר שוב כדי לקבוע את השעה והמקום לפגישתנו. היה שמץ של חשאיות תככנית בהסדרים שהציע, שהזכיר לי את ימי האצ"ל.
אשתי רחל, שהיתה איתי, קנתה כרטיסים לתיאטרון לאותו ערב. עשר דקות לפני שעמדנו לצאת, צלצל הטלפון. היה זה חמאמי. הוא אמר לי שיגיע לחדרי בעוד כמה דקות. היה זה אמצעי זהירות ענייני וסביר.
רחל יצאה לתיאטרון לבדה. אני נשארתי מאחור בהרגשה שאם כל העולם במה, וכל הגברים והנשים אינם אלא שחקנים, ולהם כניסות ויציאות משלהם, הרי שחדר המלון הקטן הזה הוא מערכה חדשה העומדת להיפתח.
התאריך היה 27 בינואר 1975.
☆ ☆ ☆
ובכן, הוא כאן.
קטע מספר שנשכח מכבר עלה בדעתי. בעת מלחמות נפוליאון נאלצו שתי ספינות מלחמה, אחת אנגלית, השניה צרפתית, לבקש מקלט באותו הנמל באי נייטרלי. בנשף שערך מושל האי נפגשו קציניהן של שתי הספינות, הדורים במדים לבנים עם מקלעות זהב, החליפו דברי נימוסין צוננים, חיזרו אחר אותן הנערות ורקדו איתן. אולי חלף פה ושם מסר אנושי, מבט של הבנה, בין הקצינים האויבים, אבל כולם ידעו שלמחרת היום יהיה עליהם לעזוב את האי ולחזור לנסיונותיהם להרוג אלה את אלה. להלכה, זה היה גם מצבנו כאן. המוסד הרג את עמיתיו באירופה, ואולי יהרוג אותו מחר. לי בביתי נשקפה סכנת חיים מהתקפות הפדאין, כמו לכל אחד אחר. אנשיו עלולים לחטוף את מטוסי בדרך חזרה. יש בינינו מלחמה.
אבל בעת ובעונה אחת היינו חברים לנשק בקרב אחר, הקרב על שלום ישראלי-פלסטיני. דבר זה יצר, ממש מההתחלה, תחושה מעורפלת של אחוות לוחמים. הערפול שבכפילות הזאת היה עתיד להטביע את חותמו על כל פגישותינו במרוצת השנים הבאות. לעתים קרובות היה עלינו להזכיר לעצמנו, במודע, שאין אנו ידידים, לא, אנחנו אויבים.
כמעט שלוש שנים אחר כך, בפעם האחרונה שראיתי אותו חי, הזכיר לי חמאמי בעצמו: "אנחנו טעינו. אמרנו לאנשינו בביירות שאורי אבנרי הוא