איש טוב, שעלינו לשוחח איתו. אין זו אמת. איננו חייבים לשוחח איתכם מפני שאתם בחורים טובים המבינים לליבנו. אנחנו חייבים לשוחח איתכם מפני שאתם אויבינו, מפני שעלינו להגיע לשלום. שלום לא עושים עם ידידים, שלום עושים עם אויבים."
☆ ☆ ☆
לא רשמתי את פרטי השיחה, כמובן. מאוחר יותר, אחרי שהלך, רשמתי לעצמי אחדים מהדברים שזכרתי.
על מה משוחחים שני אויבים כשהם נפגשים לראשונה? הרגש הראשון, הגובר על כל דבר אחר, הוא סקרנות - סקרנות פשוטה וכובשת. מי הוא? מה טיבו? מניין הוא בא? מה הלוך מחשבתו? מה מריץ אותו?
נדמה לי שהדבר הראשון ששוחחנו עליו היה ביתו, הבית ביפו שהשאיר מאחוריו כשהיה בן שבע. איפה היה הבית? הוא ניסה לתאר את הבניין, אי-שם ליד בית הקברות המוסלמי. איפה בדיוק? איך נקרא הרחוב עכשיו? הוא לא ידע. איך נקרא אז? הוא לא זכר. לקחתי פיסת נייר וניסיתי לשרטט מפה גסה של הסביבה. הוא הזכיר שכונה יהודית סמוכה, בית וגן, שם שנשכח מלבי מזמן, כי השם השתנה לפני זמן רב לבת ים. במשך דקות אחדות שקענו בזכרונות, זכרונות ילדותו, ילדותי.
ומבלי שנדבר על כך, קמה וניצבה בינינו במערומיה הטרגדיה של הפליטים הפלסטינים.
הבטחתי לו לחפש את ביתו כשאחזור, לבקש מאחד הצלמים שלי לצלם אותו ולשלוח לו את התמונה. וכך עשיתי, כעבור ימים אחדים. אבל לא היה זה הבית הנכון. חזרתי ועשיתי זאת אחרי כל אחת מפגישותינו. מעולם לא מצאתי את הבית הנכון. שלחתי לו המון תמונות של בתים. הקדשתי שעות רבות לחיפושים אחרי הבית, חקרתי ערבים זקנים ביפו שהביטו בי בחשדנות תהומית, בחשש מפני מניעיו הזדוניים של היהודי הזה המחפש את ביתו של איש אש"ף בכיר וידוע. לא הצלחתי לגלות את ביתו של עאדל חמאמי, לשעבר סגן ראש העיר יפו, מקום הולדתו של אחי, אויבי.
☆ ☆ ☆
רציתי לדעת: כמה חושבים כמוהו? מי שותף להשקפותיו? בשם מי הוא מדבר? מה קורה בתוך אש"ף? הוא השיב ושאל, אני השבתי ושאלתי. היו דברים כה רבים לדבר עליהם, דברים כה רבים ללמוד, דברים כה רבים שהיה עלינו לדעת!