שתמכה מאז ומתמיד במלך חוסיין, עברה לתמיכה בפת"ח. אפילו מבחינתה של ישראל, איפה ההגיון?
☆ ☆ ☆
הוא רצה לדעת מה יכולים אנו לעשות, כמה ישראלים ילכו אחרינו בדרכנו. אמרתי לו: זה תלוי בכם.
נתתי לו את המסר שהיה עתיד להפוך לחוט השני של כל שיחותי עמו ועם מנהיגי אש"ף מעתה ואילך, כל אחת ואחת מהן. הוא היה כדלקמן:
ישראל היא דמוקרטיה, לפחות במה שנוגע לאזרחיה היהודים.
בדמוקרטיה, מדיניות הממשלה מגיבה על דעת הקהל. אם יש פער בין השתיים, הוא יתמלא בסופו של דבר על-ידי בחירות חדשות או על-ידי שינויים בהנהגה.
המבקש לשנות את מדיניות הממשלה חייב לשנות את דעת הקהל. זוהי הנקודה העיקרית. לכל דבר אחר אין חשיבות.
אין משנים את דעת הקהל במלים, בהצהרות, בניסוחים דיפלומטיים. דעת הקהל משתנית בהשפעת אירועים דרמטיים, המדברים במישרין אל לב הכלל, אירועים שאדם רואה בטלוויזיה, שומע ברדיו, קורא בכותרות העיתונים.
יחסם של הישראלים לערבים הוא פרי תבניות נפשיות עמוקות שורשים.
כל עוד עומדות התבניות האלה בעינן, בהכרתו ובתת-הכרתו של הישראלי הממוצע, כל ידיעת חדשות מזדמנת התואמת אותם עתידה להקלט ולחזק אותן, ואילו ידיעה שאינה תואמת אותן תישכח, תידחה או תתורץ, לא רק על-ידי הקורא, אלא גם על-ידי הכותב והעורך.
לכן, יש לרסק ולהשמיד את התבנית הנפשית הבסיסית. יש רק דרך אחת לעשות זאת: ליצור תבנית נפשית חדשה במקום הקודמת. תבניות חדשות נוצרות על-ידי אירועים כה גדולים, כה מרעישים, עד כי הרעיונות הישנים חייבים לפנות להם מקום.
רעש אדמה יכול לשנות את פני הנוף, להקים הרים במקום שהיו עמקים, לכרות עמקים במקום שהיו הרים. אנו זקוקים לאירועים השקולים כנגד רעשי אדמה. מלחמות הן אירועים כאלה. המבקש לכרות שלום חייב ליצור את הדרמה של השלום.
חזרתי על המסר הזה פעמים רבות, רבות מאוד, במרוצת השנים, ולפעמים הרגשתי כמו תוכי. מסרתי אותו לחמאמי בפגישה ההיא, ניסיתי להקנות לדברי את כל כוח השכנוע שיכולתי להשקיע בהם.