במרוצת פגישותינו המרובות, כל אימת ששוחחתי עם חמאמי, גלשה השיחה בהכרח אליו עצמו. לא היתה שום אפשרות להפריד בין סיפורו האישי לבין סיפורו של אש"ף, או בעצם לסיפור עמו.
בפגישות עמו בחדרי מלון ברחוב אוקספורד, בארוחות צהרים עמו במסעדה טורקית ליד רחוב אדג׳וור, בטיולים עמו ברחובות לונדון, המטרתי עליו שאלות על חייו, על חוויותיו, על רגשותיו. וכך, אט אט, איחיתי לעצמי את סיפור חייו. סיפור אופייני לפליט פלסטיני, לוחם, פעיל פוליטי, ולבסוף קדוש מומת.
☆ ☆ ☆
יום שחור אחד האפיל על כל חייו. הוא אפילו לא זכר את התאריך המדויק. הוא היה אז רק בן שבע. אבל הוא זכר את החודש: מאי 1948.
בעיני הישראלים, נודעת משמעות מיוחדת לחודש הזה. ב-14 במאי 1948 הוקמה רשמית מדינת ישראל. אני, המבוגר ממנו בשבע-עשרה שנים, לחמתי על הדרך לירושלים, ומאוחר יותר באותו חודש - על דרך החוף, שם ניסו המצרים לעלות על תל אביב. לסעיד חמאמי היה זה חודש של טרגדיה.
יפו הערבית נפלה. ב-13 בחודש, חתם ועד החירום שניהל את העיר הנצורה על כתב הכניעה. אלפים מתושביה, והעשירים בראשם, כבר נמלטו בים או ביבשה, בטרם כבשו לבסוף כוחות ההגנה והאצ"ל את העיר.
עאדל חמאמי לא נמלט. הוא היה אזרח נכבד, חבר המועצה העירונית, בעליו של בית גדול ברובע ג׳בליה ורכוש נוסף. הוא החליט להישאר. בוקר אחד הופיעה בפתח ביתו כיתה של חיילי ההגנה. מפקדם הודיע כי