פליטים פלסטינים רבים, את האידיאלים של הבעת׳ - מהפכה כלל-ערבית, הולדת המדינה הערבית הגדולה. לפלסטינים - משוללי הזהות הלאומית, המולדת, תחושת ההשתייכות, אפילו הדרכון - הדבר נראה כמו פתרון לבעייתם. הם חשבו שיוכלו להתמזג באומה ערבית חדשה, גדולה, חובקת-כל.
יום אחד נעצר סעיד חמאמי בידי המשטרה החשאית הסורית, עם קבוצה של חברים; כל השאר היו סורים. כולם שוחררו אחרי חקירה קצרה, מלבד סעיד, הנער הפלסטיני.
הוא זכה בטיפול קשוח, במכות, בקללות. "פלסטיני מטונף!" צעק עליו השוטר הסורי בין מכה למכה. "מכרת את ארצך ליהודים, ועכשיו באת הנה להרוס את ארצנו?"
חמאמי לא שכח מעולם את המאורע הזה. הוא הטביע בו את חותמו, לא בגלל העינויים הגופניים, אלא בגלל ההשפלה. ביום ההוא קיבל את החלטתו הסופית: אני פלסטיני. לא סורי. לא ירדני. לא לבנוני. פלסטיני.
עוד נותרה בו שנאה יוקדת לסורים.
מקרים מעין אלה נצרבו בנפשותיהם של פלסטינים רבים. בסיפור מפורסם של ע׳סאן כנפאני, סופר פלסטיני גדול שנהרג בידי סוכנים ישראלים בביירות, פונה שוטר לבנוני לפלסטיני במלים דומות. דור שלם של פלסטינים גדל בהרגשה שהם מנודים, מקוללים. וזמן רב לפני מאורעות לבנון, קיננה בלבבם, כמו בלבו של חמאמי, שנאה מיוחדת למשטר הסורי.
עוד מקרה, שונה בטיבו, הטביע חותם בחמאמי הצעיר. הוא סיים את חוק לימודיו והתחיל לעבוד. כיצד יכול להתפרנס פלסטיני צעיר, אינטלקטואל? הוא יכול להיות מורה לבני עמו בגדה המערבית.
דודו היה שייך נכבד, בוגר אוניברסיטת אל-אזהר המפורסמת בקהיר, מרכז חשוב ללימודי האיסלם. הלה הסדיר לצעיר ראיון אצל אישיות רמת מעלה: שר החינוך הירדני, שייך אחמד מוחמד אל-ג׳עברי, ראש עיריית חברון, האיש האחראי למינויו של כל מורה בממלכה.
הצעיר התייצב לפני השייך המזוקן. שני דורות של פלסטינים ניבטו זה בזה: הפוליטיקאי הזקן והמורד הצעיר. חמאמי זכר כיצד התנהלה שיחתם:
"האם אתה מאמין באללה, בני?" שאל השייך הזקן.
"אני מכבד את מורשת האיסלם," התחמק חמאמי, שלא היה דתי.
"האם אתה קומוניסט?"
"לא, יא שייך!"
"האם אתה נאצריסט?"
חמאמי הסביר שהוא דוגל בלאומנות ערבית.
"האם אתה נאמן לאדוננו?" שאל השייך, והתכוון למלך חוסיין.