מסתבר שתשובותיו של הצעיר לא השביעו את רצונו של השועל הערמומי הזקן. אבל משום הכבוד לדודו, הציע לו מישרה בכל זאת. אך תחת שימנה אותו לבית-ספר בפלסטין עצמה, בגדה המערבית, שלח אותו לבית-ספר בפינה נידחת ממזרח לירדן- במען, על הדרך לעקבה. חמאמי סירב.
כעבור זמן-מה נזדמנה עוד פגישה בין אל-ג׳עברי לבין המורד הצעיר, במקום ציבורי. בנסיון לנהוג בחביבות ולהראות לסובבים אותו מה נדיב הוא, קרא השייך לחמאמי הצידה ופנה אליו בנעימה אבהית.
במקרה, עישן חמאמי סיגריה באותה שעה. "סלק את הסיגריה מהפה!" צעק עליו אחד משומרי ראשו של השייך.
חמאמי לא הצליח לכבוש את זעמו. הוא הטיח בשייך קללה ערבית נוראה ונעלם בקרב הקהל הנדהם.
אחרי הכיבוש נפגשתי עם אל-ג׳עברי פעמים רבות. הוא נעשה מיודד עם משה דיין, ונחשב כתומך איתן במשטר ההאשמי. אבל בארבע עיניים אמר לי שהוא מצדד בכל לב בהקמת מדינה פלסטינית. הוא שחזר את תולדות מלחמת 1948, כפי שהן נראות בעיניים פלסטיניות, ותיאר את חלקן של מצרים ושאר מדינות ערב במלים בוטות ביותר. פעם, כשנפרדתי ממנו, הבעתי את תקוותי שיום אחד אפנה אליו כנשיא הרפובליקה הפלסטינית. הדבר גרם לו סיפוק רב.
אבל כמובן, הוא השתייך לדור הולך וכלה. הימים הטובים ההם, כששר החינוך הירדני היה מקבל חמישים דינר בלי ניד עפעף תמורת מינויו של מורה, עברו לבלי שוב, לשמחתו של דור חדש, שחמאמי היה נציגו.
☆ ☆ ☆
חמאמי היה בן שבע שנים כשגורש מיפו. הוא היה בן 22 כשהתרחשה המהפכה השנייה בחייו. הוא זוכר את התאריך בדיוק: 17 ביולי 1963.
האיחוד בין מצרים לסוריה כבר התפרק. הפלסטינים הצעירים נואשו ממפלגת הבעת׳. הם אהדו את גמאל עבד-אל-נאצר, שהותקף בחריפות על-ידי משטרי הבעת׳ החדשים הן בדמשק והן בבגדד.
ביום ההוא, התמרדו יחידות של צבא השחרור הפלסטיני בדמשק. יחידות אלה השתייכו להלכה לאש"ף שהוקם זה מקרוב, אבל למעשה היו כפופות לצבאותיהן של מדינות ערב השונות. קצין סורי בשם ג׳אסם עלואן התקיף את משטר הבעת׳ החדש שעלה זה-עתה לשלטון. הוא היה נאצריסט