אמר שהתיאור אינו יכול להיות מדויק. "שום יחידה ישראלית לא ברחה. למעשה, לא היו חילופי-אש בתוך הכפר, כל הלחימה התרחשה מחוץ לו." דוגמה קלסית לכך שאנשים שונים בקרב רואים דברים שונים.
קרב כראמה היה לנקודת מפנה בתודעה הפלסטינית. בצוותא עם הצבא הירדני, הצליחו הפלסטינים להנחיל מפלה לישראלים הבלתי-מנוצחים. היתה זו טבילת האש של הפלסטינים.
☆ ☆ ☆
ב-1972 התמנה חמאמי לתפקיד נציג אש"ף בלונדון. עד אז הוא היה אחד מאותם צעירים מבריקים רבים ששירתו בצבא פת"ח ובשירותים אחרים. בתפקידו החדש, זיכתה אותו תבונתו הזריזה בתשומת ליבו של יאסר ערפאת, והוא היה לאחד "הצעירים המבריקים של אבו עמאר". אבו עמאר הוא כינויו המחתרתי של ערפאת בפי הפלסטינים.
הוא סיפר לי שהוא נילווה אל ערפאת במספר שליחויות. חמאמי היה יושב בשקט בפינה ומשמיע את דיעותיו אחר-כך, כאשר התבקש.
הוא סיפר לי על פגישה דרמאטית בין סאדאת לערפאת ב-1972. ערפאת בא עם משלחת פלסטינית, מוכן לעימות עם נשיא מצרים. הלא הבטיח סדאת לפתוח במלחמה על ישראל במרוצת "שנת ההכרעה", אם לא תיסוג ישראל מהשטחים הכבושים? הלא היה ערפאת אחד המנהיגים הערבים הראשונים שתמך בסדאת כנגד אויביו מבית, כשהיה סדאה זקוק עד-יאוש לתמיכה כזאת?
הדיון נעשה סוער יותר ויותר, וערפאת האשים את מצרים בפחדנות ובבוגדנות. סדאת התגונן בטענה שצבאו עדיין אינו מוכן ומצויד כראוי. ערפאת דחה את תירוציו בבוז.
פתאום נעצר סדאת באמצע המשפט, ניגש לארון קטן והוציא ממנו את ספר הקוראן הפרטי שלו. "אתה יודע שאני מאמין באלוהים. אני נשבע לך על הספר הזה שאני אילחם!" הכריז. "אני אילחם כשאהיה מוכן, אבל אני בעצמי אחליט מתי. בטח בי!"
ערפאת חיבק את מנהיג מצרים, חנוק מהתרגשות, עיניו מלאות דמעות. בעשרה בחודש רמדאן 1973 קיים סדאת את הבטחתו.
חמאמי סיפר לי סיפורים רבים ממין זה. מעולם לא הייתי בטוח לחלוטין האם אלה עדויות ראייה או מעשיות פורחות. הוא רצה להבהיר לי את התמונה הערבית. הוא חשב שזה יעזור לי למלא את חלקי בשלום פלסטיני-ישראלי.
☆ ☆ ☆