רעיונות משלנו בנושא זה, כמובן, אבל נבוא לדו-שיח בראש פתוח, מוכנים להקשיב למה שהישראלים יוכלו להציע, ולא רק להציג את השקפותינו אנו.
"כדי לקדם את האמון ואת חילופי הדיעות הגלויים והמציאותיים, יש לשקול את השארת הגבולות פתוחים בין ישראל והמדינה הפלסטינית ולהתיר, אפילו לעודד, חדירה הדדית בתחומי הסחר, התעשיה והפעילות התרבותית. בגבולות סבירים, ובהתחשב בצורך לדאוג לשיבת הפלסטינים הגולים, אין לשלול מראש אפילו את הרעיון שיהודים ישראלים יורשו לחיות במדינה הפלסטינית (כמובן, לא בהתנחלויות צבאיות כמו היאחזויות הגח"ל, אלא כאנשים פרטיים שואפי-שלום המוכנים לחיות בהרמוניה עם שכניהם), בתנאי שיקבלו אזרחות פלסטינית ובתנאי שתובע נכונות דומה לאפשר לפלסטינים לעבור לישראל ולחיות בה. במזרח התיכון דהיום, רעיונות אלה עשויים להישמע כחלום. אבל פלסטין של מחר היא חלומם של הפלסטינים, כפי שאמר יאסר ערפאת באו"ם." חמאמי הוסיף רמז על פגישתנו: "כבר יש מספר הולך וגדל של ישראלים הערים לצורך בגישה חדשה ופורייה יותר כלפי הפלסטינים... אנו נציע לכל המבקש להקשיב לנו בישראל את ההזדמנות לשבת ולשוחח איתנו כמו בני-אנוש סבירים על עתידנו, לא על בסיס של סכסוך, אלא של דו-קיום בשלום לתועלת שני הצדדים."
מן הנאום השתמעה התקווה שאש"ף יוזמן לוועידת השלום בז׳נבה לכשתתכנס מחדש, וכי ועידה זו תאמץ את הצעתו. כפי שסיפר לי, הוא יצא לביירות שלוש פעמים, במיוחד כדי לבדוק את הנוסח המוצע. למעשה היה הנאום אמור להתפרסם כמאמר בטיימס, אבל משום-מה סירב העיתון להדפיסו, אולי בגלל התקפתם של חוגים יהודיים עליו בעקבות פרסום מאמריו הקודמים של חמאמי. ואז הוחלט, שוב באישורו של ערפאת, להשתמש כבמה בסמינר של המועדון הלאומי הליברלי.
כעבור עשר שנים, עדיין נותר הנאום הזה בגדר מינשר השלום הפלסטיני. הוא הכיל את כל המרכיבים הדרושים.
אחרי שהשמיעו את קריאתם הנועזת, המתינו חמאמי והממונים עליו בביירות לראות מה תהיה התגובה הישראלית, שתבוא בלי ספק, על התפנית המהפכנית החדשה. הם המתינו לשווא.
עיתוני ישראל הזכירו את הנאום במשפטים ספורים, אם בכלל. שום עיתון יומי לא פרסם אותו במלואו, או אפילו קטעים גדולים ממנו. המימסד הישראלי, תחת ראש הממשלה יצחק רבין וממשלת מפלגת העבודה, התעלם מן הנאום מכל וכל. שומה היה עלינו, בעולם הזה, לקרוא אליו את תשומת הלב.