אולי החלק המרגש ביותר של פגישתי הראשונה עם חמאמי היה ההרצאה שנשא באוזני על התנועה שאליה השתייך. באותה שיחה ובבאות אחריה, עמו ועם אחרים, איחיתי לעצמי אט אט את סיפורו של אש"ף, כפי שהוא נראה בעיני פעיליו.
זה היה הצד השני של הגבעה. כישראלי, הייתי מעורב במידה רבה מאוד בכל המאורעות שהביאו להקמת התנועה הזאת. אבל ראיתי אותם מבעד לעיניים ישראליות.
בישראל התייחסו רשמית לאש"ף באותה עת כ"ארגון המרצחים" או "ארגון המחבלים" - מלה עברית שנטבעה במיוחד לצורך זה. המלה "חבלנים", הגזורה מאותו שורש, מתארת קבוצה הרבה יותר מכובדת - מומחי החבלה של הצבא. לאחר שנעשה שימוש במלה זו במשך זמן-מה לתיאור "טרוריסטים", החליטו קציני הצבא כי הדבר אינו כשורה, ואז נטבעה המלה החדשה. בתחילה היא שימשה לתיאור הפדאין שחדרו לשטח ישראל, אבל אחר-כך הפכה לכינויו הישראלי הרשמי של אש"ף, ומאוחר יותר הוחלה על כלל הפלסטינים. השם הזה מילא תפקיד חשוב בשלילת אנושיותם של הפלסטינים ובהפיכתם לשטניים, וסיפקה את הצידוק להכנות לקראת מעשי זוועה מכל מין. חיל האוויר הישראלי לא הפציץ מחנות פליטים בלבנון, אלא "קיני מחבלים". לא נשים וילדים הם שנהרגו, אלא מחבלים. אחת ממטרותיה של מלחמת לבנון ב-1982 היתה לא להרוס את הבסיס הפוליטי של ההנהגה הפלסטינית, אלא השמדתה של "תשתית המחבלים". אם אמנם "חיים ומוות ביד הלשון," כדברי שלמה, הרי שהמלה הזאת הרגה יותר אנשים מכל רובה.
פת"ח היה שם ששימש להפחדת ילדים ולליבוי שנאה. השם עורר אסוציאציות ישירות של מעשי זוועה, שבהם נהרגו ללא הבחנה עשרות