ישראלים, לרבות נשים וילדים רבים. כשניסו יריבי בכנסת להשתיק אותי, כל אימת שדיברתי על זכויות הפלסטינים, הכינוי הגרוע ביותר שהדביקו לי היה "סוכן פת"ח!"
באותו ערב, כשהקשבתי לחמאמי, ניסיתי לראות את הארגון הזה כפי שראה אותו הוא, על סמך נסיוני שלי כטרוריסט לשעבר. הדבר הצריך מאמץ של הדמיון ואובייקטיביות נטולת רגשות. אבל האמנתי כי אם אני משוחח עם האויב, עם המחבל, שומה עלי להבין את הדימוי העצמי שלו.
על תולדות אש"ף נכתבו כמה ספרים טובים, ואין בכוונתי להוסיף עליהם עוד אחד. תחת זאת אנסה לצייר את ההתפתחויות באש"ף שהובילו למגעינו כפי שראו אותן חמאמי ועמיתיו.
☆ ☆ ☆
אחרי מלחמת 1948, האמינו דוד בן-גוריון וכל מנהיגי ישראל עמו, כי העם הפלסטיני חדל להתקיים. השם פלסטין נמחה מהמפה. ישראל סיפחה את חלק הארי שלה. רוב השאר, מה שקרוי הגדה המערבית (של נהר הירדן) סופח על-ידי בית המלוכה הירדני. אזור החוף הסמוך למצרים, הקרוי רצועת עזה, הוחזק בידי המצרים אך לא סופח רשמית למצרים.
מיד אחרי המלחמה אירעה פרשיה קטנה שלא עוררה כמעט תשומת-לב. האו"ם הקים ועדת פישור שהתכנסה בלוזאן שבשוויצריה. הופיעו לפניה משלחות שייצגו רשמית את הפליטים הפלסטינים, אבל למעשה היה זה מין צוות לא-רשמי פלסטיני למשא-ומתן. הקבוצה, ובה העורך-דין מרמאללה עזיז שחאדה, פנתה לנציג הישראלי אליהו ששון ואמרה לו שהפלסטינים מוכנים לכרות שלום עם ישראל. ששון, אחרי שנועץ עם ממשלתו, דחה אותם לחלוטין. ממשלת ישראל לא היתה מעוניינת במשא-ומתן עם אנשים שאינם מייצגים שום ממשלה. הוא ישא ויתן אך ורק עם מלך ירדן.
בהמשך אנסה להסביר את הדבקות הכפייתית הזאת של ישראל במשטר ההאשמי בעמאן, שעודנה ממלאת תפקיד מרכזי בחשיבה ובדיפלומטיה של ישראל. בשעתו, היה ברור מדוע דבק בן-גוריון בקו זה. הוא האמין שאפשר למחות את הזהות הלאומית הפלסטינית, ואז יהיה קל יותר לישראל להשיג את מטרותיה כפי שראה אותן. הפלסטינים סירבו לקבל את החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947 ופתחו במלחמה כדי לסכל את הגשמתה. הם הפסידו במלחמה. לכן, גרס בן-גוריון, הם אינם קיימים עוד. היתה זו אמונת שווא.
אלא שבמשך שנים אחדות, נראה כאילו היה הצדק איתו. היינו מעטים מאוד בישראל, בשעתו, שעמדנו על כך שאין זו אלא אחיזת עיניים, ואף