אחיזת עיניים מסוכנת. הפלסטינים נפוצו לכל עבר. אלה שנשארו בישראל
- 200,000 בערך, שאת מרביתם העביר המלך עבדאללה לישראל אחרי תום הלחימה, במסגרת הסכם שביתת הנשק של 1949 - לא נחשבו על-ידי הפלסטינים עצמם כחלק מבני עמם, אלא כבוגדים שהעדיפו את האויב הציוני.
מאות אלפי הפליטים הפלסטינים, שברחו מהשטח שבידי ישראל או גורשו ממנו בכוח,* נרקבו במחנות פליטים באומללות מנוולת בכל רחבי המזרח התיכון. בגדה המערבית וברצועת עזה, היתה האוכלוסיה הפלסטינית כפופה לרודנות חסרת רחמים.
אלה היו שנות יאושם של הפלסטינים. רק הממלכה הירדנית העניקה להם אזרחות, כדי להעניק תוכן לסיפוח שכפתה על מספר נכבדים שהתכנסו ביריחו ואולצו להסכים לו. בכל שאר המקומות היו הפלסטינים חסרי מדינה, משוללי כל זכויות האזרח, ואפילו זכויות האדם באשר הוא אדם. הם היו כפופים לשלטונם השרירותי של קציני המשטרה החשאית, שהיו מגלים את מחרחרי הצרות אל מעבר לגבול הקרוב ביותר, אוסרים, מענים, שוללים מקורות פרנסה. סיפורים רבים נכתבו על מצבם זה של הפלסטינים, במיוחד פרי עטו של ע׳סאן כנפאני.
המשטרים הערבים, בעודם שוללים מן הפלסטינים את התנאים המזעריים לקיומם, ניצלו את עניינם כדי לקדם את האינטרסים שלהם עצמם. היה קל לממשלת ישראל להעמיד פנים כאילו הפלסטינים אינם אלא פרי המצאתם של הרודנים הערבים השונים.
אבל הפלסטינים המשיכו לייסר את המזרח התיכון, כמו רוח אביו של האמלט.
בשנות החמישים, נקרע העולם הערבי בין שני רעיונות מנוגדים - רעיון הקאום, האומה הערבית החובקת-כל, ורעיון הוטאן, שהדגיש את ייחודו של כל עם ערבי בנפרד. הפלסטינים, כמובן מאליו, אימצו בהתלהבות את רעיון הקאום, כפי שהביעו אותו אנשי הבעת׳, ומאוחר יותר
- גמאל עבד-אל-נאצר. לא היה להם דבר לאבדו זולת אומללותם. באומה-מדינה ערבית גדולה יוכלו להיעשות שווים לשאר הערבים. כבר בשנות הארבעים, מילאו פלסטינים כמו ג׳ורג׳ חבש תפקיד, בצד אחרים, בהקמת תנועה של לאומנים ערבים, שיסודה באוניברסיטה האמריקנית בביירות, ולימים יצאה ממנה החזית העממית לשחרור פלסטין.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, הירבו פלסטינים לחצות את
* המחבר ניסה לפתור את חידת היווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים בספרו ישראל בלי ציונים.