בבגדד במהפכת 1958, הכריז כי לא רק ישראל אלא גם מדינות ערב גזלו מהפלסטינים את זכויותיהם. הוא התחיל להקים מוסדות פלסטיניים תחת חסותו. הסורים מצידם ראו את הבעיה הפלסטינית ככלי נוח לנגח בו את נאצר ולהציגו קבל העולם הערבי כרברבן ופחדן. הם ניסו ללבות את הסכסוך הישראלי-ערבי באמתלה של התנגדות לתוכניות ישראל להטות את מי הירדן. הם ביקשו לזמן כינוס של ראשי מדינות ערב כדי לדון בפעולה צבאית משותפת נגד ישראל.
נאצר ראה את הסכנה. היה ברור לו שצבאו אינו מסוגל להתמודד עם כוחותיה של ישראל. הוא רצה להימנע ממלחמה בכל מחיר, וחיפש דרך מכובדת לעשות זאת באורח שיוציא את הרוח ממפרשיהם של הסורים והעירקים. הוא טמן להם פח.
הוא לא התנגד לפיסגה הערבית. נהפוך הוא, נאצר ברך עליה. אבל הוא הציג שאלה: כיצד אפשר לדון בבעיה הנוגעת לפלסטינים בלי השתתפות הפלסטינים עצמם? יתר על כן, כיצד יכולים ראשי מדינות ערב, המלכים והנשיאים, להתכנס בלי שמנהיג העם הפלסטיני יתפוס את מקומו ביניהם, לסמל את קיומה של אומה פלסטינית?
נשיא מצרים היה סמוך ובטוח שתמרונו זה ידחה את הפיסגה למשך שנים. ככלות הכל, לא היה בנמצא שום גוף פלסטיני, והקטטות על מעמדו והרכבו עתידות להתמשך זמן רב. בינתיים, קיווה, תרד שאלת מי הירדן מעל הפרק, המלחמה תימנע, והסורים ישתתקו, אינשאללה. אבל עבד-אל-נאצר נפל בפח שטמן בעצמו, כפי שקרה לו שוב ערב מלחמת ששת הימים.
בחיפוש אחר פוליטיקאי פלסטיני שיהיה כבובה בידיו, בחר באחד אחמד אל-שוקיירי, פליט מעכו, עורך דין ופוליטיקאי, שניחן בכשרון נאום ניכר, ושימש כנציג ערב הסעודית באו"ם. הוא היה מתועב בעיני הישראלים לא פחות מהמופתי הגדול של ירושלים, חאג׳ אמין אל-חוסייני, לפניו. נאצר הטיל על שוקיירי למצוא איזו נוסחה לייצוג הפלסטינים בוועידת פיסגה ערבית.
התוצאות הפתיעו את נאצר כליל. בעיניו, השאלה הפלסטינית היתה רק גימיק. כמו יורשו, אנוור אל-סדאת, הוא לא היה מודע לעומק רגשותיהם של הפלסטינים. כפי שקרה פעמים כה רבות לפני-כן ואחרי-כן, הדינמיקה של העניין הפלסטיני, שיש בו חיים משל עצמו, התגברה על כל אלה שניסו לשחק בה, לרבות הישראלים.
שוקיירי לא התמהמה. הוא חש לעזה והכריז בהתלהבות כי נשיא מצרים הכיר כיישות הפלסטינית. התגובה במקום היתה מדהימה. נחשול של התרגשות סחף את תושבי רצועת עזה, כ-ססס,350 במספר באותה עת, שהלכו ונרקבו בסיר הלחץ המנוהל על-ידי המצרים, אבל בניתוק כמעט