סוריה ואיימו להפיל את המשטר הסורי בכוח. הכל התנהל לפי תוכניתו של ערפאת.
פת"ח הצליח לחדור למקומות שבהם לא יכול לפעול אש"ף של שוקיירי. שוקיירי, כמלחך פנכתו של עבד-אל-נאצר וכנאמן למדיניות המצרית, הוחרם על-ידי סוריה, וירדן החרימה אותו מטעמים אחרים. הוא היה מקורב לאלג׳יריה משום שהווארי בומדיין, שתפס את השלטון שם, שנא את המצרים בגלל תמיכתם באויבו, אחמד בן בלה.
ביוני 1967 השיג ערפאת את מטרתו. פעילות פת"ח הביאה את המתיחות בין ישראל לסוריה לנקודת הרתיחה. ישראל נראתה כעומדת לפלוש לסוריה בכל רגע. כדי למנוע זאת, ריכז עבד-אל-נאצר את צבאו בסיני, פינה את כוחות או"ם שהיו מוצבים שם והכריז על סגירת מיצרי טיראן. ישראל יצאה למלחמה, ובמהלכה כבשה את כל חלקיה הנותרים של פלסטין, וכן את רמת-הגולן וסיני.*
כתום אותה מלחמה, החמיצה ישראל הזדמנות היסטורית לכרות שלום עם העם הפלסטיני, כפי שתואר לעיל. עתה החל שלב חדש במלחמה בין ישראל והעם הפלסטיני.
היו למלחמת ששת הימים שתי תוצאות חשובות שישראל התעלמה מהן בשעתן. ראשית, כל שטחי ארץ ישראל היו מאוחדים תחת ממשלה אחת, לראשונה מאז 1948 - ממשלת ישראל. שלושת פלגיה של המשפחה הפלסטינית - ערביי הגדה המערבית, רצועת עזה וישראל גופא - אוחדו שוב. שנית, תנועת פת"ח היתה הכוח הערבי היחיד שלא הוכתם בחרפת התבוסה. יוקרתם של צבאות מצרים, ירדן וסוריה היתה בשפל המדרגה. רק לוחמי הגרילה של פת"ח (המחבלים, לדברי הישראלים) המשיכו להילחם. בעיני ערבים רבים, הם נראו כשומריו היחידים של הכבוד הערבי. הכבוד והחרפה, כפי שמרבים לומר, תופסים מקום חשוב בתודעה ובמסורת הערביות, בדיוק כמו תום-לב ואשמה בתרבות האירופית.
קרב כראמה, במרס 1968, רומם את יוקרת פת"ח עוד יותר. בעיני הישראלים, היתה זו רק עוד פשיטה אחת, לאו דווקא מוצלחת. אבל בעיני הערבים נתפס הדבר כקרב חשוב, שבו זכו הכוחות הפלסטיניים בנצחון גדול על הישראלים. אחרי חרפתה של מלחמת ששת הימים, גרם הקרב לעלייה חדה במוראל הערבים, ועשה נפלאות ליוקרתם של הפלסטינים - בייחוד אלה שהיו שם, כמו ערפאת, חמאמי וסרטאווי. נואמי פת"ח הזכירו במליצותיהם את הנצחון בכראמה בנשימה אחת עם קרב הירמוך (נצחון הכוחות המוסלמים על הצבא הביזנטי ב-636 לספירה, שפתח את שערי
* המחבר תיאר בפירוט את המאורעות שהוליכו למלחמה בספרו ישראל בלי ציונים.