האמנה הכחישה את עצם קיומה של אומה יהודית, וכמובן, התכחשה לזכות יהודית כלשהי על ארץ ישראל. היא תבעה את הקמתה של מדינה פלסטינית בכל ארץ ישראל, ואת גירושם של כל היהודים שהגיעו לארץ ישראל "אחרי הפלישה הציונית" - מקובל להניח שהכוונה היא להצהרת בלפור מ-1917.
מלים לאין ספור נכתבו על-אודות המסמך הזה. מנהיגים רבים של אש"ף ניסו לתרץ אותו בדרכים שונות, בין בכך שהעמידו פנים כאילו המסמך אינו אומר את מה שנאמר בו, ובין בטענה שתוקפו בטל מפני החלטות מאוחרות יותר שקיבלה המועצה הלאומית הפלסטינית. אלה התקבלו בדרך כלל פה אחד, ובסעיף 33 של האמנה כתוב שאפשר לתקנה ברוב של שני שלישים מכלל חברי הקונגרס הלאומי.
הטיעון הממשי נגד ביטולה הרשמי של האמנה הוא שלא מקובל בחיים המדיניים לבטל את תוקפו של מסמך כלשהו. הדרך הרגילה לשלול את תוקפו של מסמך היא לאמץ מסמך חדש. ההסכמה האמריקנית לדטאנט עם ברית המועצות לא הותנתה בכך שהמנהיגות הסובייטית תבטל רשמית את המניפסט הקומוניסטי. פיסקה שתיכלל בהסכם שלום עתידי בין ישראל והפלסטינים, שתצהיר כי כל הצהרה והחלטה קודמת המנוגדת להסכם זה בטלה ומבוטלת בזה, תסתום את הגולל על האמנה אחת ולתמיד.
הדרך הנכונה לראות את האמנה היא להתבונן בהקשרה ההיסטורי. היא גילמה את האמונות וההשקפות שבהן דבק העם הפלסטיני מזה שני דורות: כי פלסטין כולה היא ארצו, שלו ורק שלו, כי ההתיישבות היהודית היא פלישת זרים, וכי יבוא אשר יבוא, העם הפלסטיני במצוקתו חייב לדבוק בעמדתו זו כמקור עיקרי לכוחו ולליכודו, כחפץ שאי-אפשר להזיזו הניצב בפני כוח שאי-אפשר להתגבר עליו.
אפשר לראות את האמנה כביטוי לתמימות הדעים ששררה בקרב הפלסטינים בעת כתיבתה, בין 1964 ו-1968, כשתהפוכות גורלם של הפלסטינים הגיעו לשפל המדרגה. היא היתה תלושה מן המציאות, בזמן שהמציאות היתה קודרת מכדי שיוכלו להביט בפניה.
אבל כבר בעת ניסוחה אבד עליה הכלח. ישראל היתה למציאות, קיומה של מדינה יהודית חדשה בישראל היה לעובדה שאי-אפשר לבטלה מכוח משאלות הלב, הרעיון שהעולם הערבי יתלכד כדי ללחום למען הפלסטינים היה אוטופיה ותו לא. הפלסטיני הסביר, גם אילו אימץ את כל כוח דמיונו, לא יכול לצפות למחיקת ישראל בכוח הנשק. מעשי אלימות יוכלו לשמש רק להפניית תשומת-ליבו של העולם למצוקת הפלסטינים ולשכנוע של כל הנוגעים בדבר שהפלסטינים ושאיפותיהם הם גורמים שיש להביאם בחשבון.