זמן קצר אחרי שנתקבלה הגירסה הסופית של האמנה, יצא המסע הארוך לדרכו. התחנה הראשונה היתה מה שקרוי המדינה הפלסטינית הדמוקרטית החילונית (או הלא-עדתית), שבה יחיו בשוויון מוסלמים, יהודים ונוצרים.
הישראלים, רובם ככולם, אינם מבינים מדוע היה זה צעד גדול קדימה. בעיניהם לא היה זה אלא ניסוח אחר של עקרון היסוד של האמנה: השמדת מדינת ישראל. הקמת מדינה כזאת בכל ארץ ישראל תהיה כרוכה מאליה בחיסול ישראל.
כרעיון מעשי, המדינה הדמוקרטית החילונית אינה פחות אוטופית מכל דבר אחר שקיבלו הפלסטינים לפני כן. השתמע ממנה שמצב המלחמה המתמיד השורר כבר שלושה דורות יהפוך בן-לילה למצב של שלום מוחלט, כזה שאינו קיים בשום מקום אחר בעולם. יתר על כן, בהצבת היהודים במעמד שווה לזה של המוסלמים והנוצרים, מכחיש הניסוח הזה את קיומה של לאומיות יהודית או ישראלית, ומגדיר את היהודים כקהילה דתית גרידא.
אבל כשמעיינים ברעיון החדש מנקודת הראות הפלסטינית, הוא משקף צעד חשוב מאוד בהתפתחותה של התודעה הפלסטינית. הישראלים כבר אינם נראים כזרים שיש לשלחם בחזרה למקומות מוצאם. משתמע ממנו שכל היהודים בארץ יהיו חברים בחברה החדשה, על בסיס שווה לזה של המוסלמים והנוצרים. לימים אמרו זאת ערפאת ואחרים במפורש. בדרך עקיפין זו הכיר אש"ף בזכותם של היהודים לחיות בארץ, אם לא במעמדם כאומה ובזכותם להגדרה עצמית לאומית. היתה זו תחנה במסע אל המציאות - אף כי הישראלים, ואפשר להבינם, אינם רואים זאת כך.
קל לומר שרעיון זה מצא את מותו עת נעשה הצעד הבא, אבל אין זה בדיוק כך. הוא ממשיך לחיות, אלא שהוא הודח למעמד של חלום לעתיד הרחוק. הפלסטינים, הממאנים להרפות מתפיסתם כי השטח שבין הים והירדן הוא ארץ אחת, עודם מרבים להעלות את רעיון המדינה הדמוקרטית החילונית כדבר-מה שהדורות הבאים עתידים להגשימו. כך קל להם יותר לעשות את הצעד הבא קדימה; כך מכאיבה להם פחות ההנתקות החותכת מן העבר.
על השלב הבא בישרה מלחמת יום כיפור ב-1973. לפניה סבל אש"ף מפגיעתו הקשה של "ספטמבר השחור" - מתקפת המשטר הירדני על מה שהלך ונהפך במהירות לזעיר-מדינה פלסטינית בירדן. לאחר מכן התמקם אש"ף בביירות והקים שוב את מדינתו הזעירה שם.
מלחמת יום כיפור העניקה תנופה גדולה לתהליך זה. נצחון צבאות מצרים וסוריה בהתחלה והצלחת מתקפת-הנגד הישראלית בשתי החזיתות, שמו קץ לכל חלום על הנחלת תבוסה צבאית לישראל בעתיד הנראה לעין.