"ובכן, שוב פעם נפגשים שני הטרוריסטים הוותיקים!" אמר סעיד חמאמי כשנכנס לחדרי במלון מאונט רויאל.
"מסתבר שאיש משנינו לא נהרג בינתיים!" אני משיב באותה הרוח. ההתלוצצות המתמדת הזאת על התנקשות בחיינו הפכה לסממן של קבע בשיחותינו. אני מתאר לעצמי שהיתה זו דרך תת-מודעת להתמודד עם הסכנות הכרוכות בפגישותינו. אבל מעולם לא הבנתי ממש עד כמה גדולה היתה הסכנה שנשקפה לסעיד. הוא לא סיפר לי מעולם על הנתזים שספג מארגונו שלו. רק כעבור זמן רב, לאור מה שלמדתי מסרטאווי, הבנתי במבט לאחור את העליות והירידות במצב רוחו.
היה זה 14 באוקטובר 1975, ואנו פתחנו בסיבוב חדש של פגישות. אלה התקיימו שוב במאונט רויאל. זהו מלון ענקי, כוורת בת מאות חדרים. השירות היה עלוב ולאיש לא היה אכפת כהוא-זה אם האורחים חיים או מתים. היה זה מקום טוב להיפגש בלי לעורר תשומת-לב.
☆ ☆ ☆
בחודשים שקדמו לכך היינו במגע טלפוני רצוף. נפלאות הטלפון הבינלאומי מדהימות אותי בכל פעם מחדש. הטלפון היה מצלצל, אני הייתי מרים את השפופרת, וקולו המוכר של האויב היה נשמע באוזני, כאילו התקשר מעברו השני של הרחוב. לפעמים היה אומר "מדבר סם," לפעמים לא טרח כלל להציג את עצמו.
כעבור זמן רב בהמשך פרשת הדברים הזאת, הייתי מקבל שיחות טלפון מביירות הנצורה, מעדן שבדרום תימן או מטוניסיה. אבל אז כבר למדתי לקבל דברים כאלה כמובנים מאליהם.