הנושא העיקרי של שיחותינו באותה תקופה היה תגובת ישראל לנאום ההיסטורי שהוא נשא בחודש מרס. או ליתר דיוק, העדר התגובה מכל וכל.
הנהגת אש"ף אישרה את הנאום, כשיגור-נסיון לפחות. חמאמי סיפר לי שהיה עליו לנסוע לביירות שלוש פעמים כדי לקבל את אישורו של יאסר ערפאת עצמו לכל מלה ומלה. היה ברור שקבוצת ההנהגה נדהמה מהמנעותו המוחלטת הזאת של הממסד הישראלי מלהגיב בכל דרך. הנה לכם דיפלומט בכיר באש"ף המציע, זו הפעם הראשונה, תוכנית שלום מרחיקת-לכת, ושום אישיות רשמית בישראל לא הודתה כי שמעה את הדברים, ואין צורך לומר שלא השיבה עליהם. חמאמי היה מודאג בעליל מכך שהעדר התגובה יכזיב את האגף המתון באש"ף. הסרבנים יאמרו: "אתם רואים, אתם חושפים את קלפינו, ואינכם מקבלים מאומה בתמורה. ככל שאנו ניעשה מתונים יותר, כך נגביר את שאיפות ההתפשטות של הישראלים." פעמים רבות, רבות מאוד, שמעתי את הטיעון הזה. אני מאמין שממשלת ישראל עודדה אותו בכוונה תחילה, כדי להרוס כל סימן למתינות באש"ף שיגרום להפעלת לחץ בינלאומי על ישראל לשאת ולתת על הגדה המערבית ורצועת עזה.
בשלב זה הוברר לי שיש צורך דחוף להקים בישראל גוף, שיוכל לפעול במקום הממסד ולהגיב בדרך כלשהי על סימני המתינות באש"ף, על מנת לספק לבני שיחנו את התחמושת הנחוצה להם בקרב על רכישת אמונם של אנשיהם.
עלי לציין כאן שאני משתמש במושג "מתון" כפי שמבין אותו הקורא המערבי. חמאמי, סרטאווי וחבריהם הסתייגו תמיד מהמונח הזה, שנראה להם מטעה ולגמרי לא-מתאים למזגם, כשם שאינו מתאים למזגי. הם לא היו מתונים בדרישתם לעצמאות פלסטינית ולזכויות לאומיות. אם האמינו שאת אלה יוכלו להשיג רק באמצעות שלום ופיוס, היתה זו הערכת מצב מציאותית. בעיניהם, הם היו מציאותיים, לא מתונים.
☆ ☆ ☆
במשך החודשים הראשונים של 1975, התקיימה סידרת מפגשים בתל אביב, לדיון בשאלה הפלסטינית. היה זה אחד הנסיונות שהתרחשו לעתים מזומנות, ללכד את מרכיביו השונים של מחנה השלום סביב מצע הקורא לזכות הפלסטינים להגדרה עצמית, וקובע את הצורך לשאת ולתת עם אש"ף.
הוויכוח נמשך בלי קץ. כל המעצורים הנפשיים, הקיימים אפילו אצל פעילי מחנה השלום כשמדובר בפלסטינים, ובמיוחד באש"ף, עלו אל פני