השטח. לאחר מספר פגישות, שלא הובילו אלא לוויכוחים נוספים, נמאס לי לגמרי. כולם דיברו; לכל אחד ואחד מהנוכחים היתה דיעה שונה: כמעט כל אחד התנגד להשתתפותו של מישהו אחר. התוצאה היחידה היתה התחדשותה של תחושת העקרות.
החלטתי לפנות לכיוון אחר: להקים קבוצה קטנה מאוד של שותפים לדיעה שינקטו צעד מכריע, יפרסמו הצהרה חד-משמעית, ויקראו לשאר להצטרף אליהם. בדרך זו יהיה אפשר להימנע מהמון ויכוחים חסרי-תכלית.
עמוס קינן, אחד הסופרים המוכשרים ביותר בישראל, שהתמלא שאט-נפש לא פחות ממני על הקטטות הבלתי-פוסקות בין קבוצות השלום השונות, היה בחו"ל. בעבר היינו שנינו שותפים בהקמת האגודה קצרת הימים למען פדרציה ישראלית-פלסטינית. זה היה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, שבמהלכה שמעתי מפי קינן עדויות-ראייה מזעזעות על השמדת הכפרים הערביים בגיזרת לטרון. תיאור זה, שראה אור כעבור זמן-מה, הוא אחד המסמכים החשובים ביותר של התקופה. לפני צאתו מהארץ אמר לי קינן: "אתה יכול להשתמש בשמי לכל מטרה שתמצא לנכון."
בדיוק ברגע המתאים נקלע למשרדי יוסי אמיתי, נרעש גם הוא מהעדר כל תגובה לנאומו של חמאמי. יוסי הוא מזרחן צעיר, מזכיר קיבוץ בנגב, דוגמה יפה מאין כמוה לצבר החלוץ. סיפרתי לו על שיחותי הטלפוניות עם חמאמי והצעתי לו להצטרף אלי ואל קינן בהקמת גוף חדש, שמטרתו העיקרית תהיה לקדם את רעיון השלום בין ישראל והפלסטינים. הוא הסכים ללא היסוס.
בו במקום ניסחנו יוסי ואני את מינשר היסוד של "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני", ובו שלוש-עשרה נקודות.
הנוסח העברי המקורי, שפורסם ב"הארץ" ביום ה-9 ביוני 1975, תחת הכותרת "אנו מאמינים", אומר:
1 . כי הארץ הזאת היא מולדת לשני עמיה - עם ישראל והעם הפלסטיני.
2. כי לב הסיכסוך בין העם היהודי והעולם הערבי הוא העימות ההיסטורי בין שני עמי הארץ הזאת, היקרה לשניהם.
3 . כי הדרך היחידה לשלום היא דו קיום של שתי מדינות ריבוניות, שכל אחת מהן תהיה בית לאומי לעמה - מדינת ישראל מזה ומדינת פלסטין מזה.
4. כי כינון מדינת פלסטין הריבונית לצד מדינת ישראל יהיה פרי משא-ומתן בין ממשלת ישראל ובין האירגון לשיחרור פלסטין, בהיותו הנציגות הלאומית המוכרת של העם הפלסטיני.