חלקים אחרים של המינשר עסקו בשאלת הגבולות, במעמד ירושלים, בבעיית הפליטים, בסידורי בטחון הדדיים, בקשרים עם העולם הערבי ועם העם היהודי ובארגון אזורי מקיף.
המינשר הסתיים במלים הבאות:
אנו קוראים
לכל הישראלים הרואים בעקרונות אלה את הדרך לביסוס ריבונותה,
שלמותה, ביטחונה ושיגשוגה של מדינת ישראל, להקים יחד עמנו את
המועצה הישראלית למען שלום ישראל-פלסטין
מועצה זו תסביר, בישראל וברחבי העולם, את הצורך החיוני בדו-קיום
ישראלי-פלסטיני, ותחתור לקיים דו-שיח עם כל הגורמים הפלסטינים הנכונים להידברות בין שני עמי הארץ.
השתמשנו במלים "בארץ הזאת" כדי לעקוף את המכשול הפסיכולוגי החמור הנובע מעומק הרגשות והמשמעויות הפוליטיות הכרוך בשמות ארץ ישראל בעברית ופלסטין בערבית.
מעולם לא נוסח מינשר כה מרחיק-לכת בזמן כה קצר. שנינו ידענו מה אנחנו רוצים, והכרנו את הרגישויות הישראליות והערכיות שיש להביאן בחשבון. נדרשו לנו שעתיים, אם לא פחות. הנוסח המלא פורסם תחילה בעיתון הארץ, ב-9 ביוני. ב- 11 ביוני דיווחה העיתונות הישראלית על מסיבת עיתונאים שערכנו, אמיתי ואני, להכריז על מטרותיה של המועצה החדשה. הזכרתי במסיבת העיתונאים את יוזמת חמאמי ואמרתי שנפגשתי באירופה עם "נציג אש"ף," אולם לא ציינתי בפירוש שהיה זה חמאמי עצמו. זה היה הניסוח שהוסכם בינינו.
הקמת המועצה זכתה בפרסום רב בעולם. היה ברור שאנשים רבים רוחשי-טוב חיכו לשמוע קול כזה מישראל. לא רק לה מונד הפריזאי וטיימם הלונדוני דיווחו על יתמתנו, אלא גם עיתונים ערביים באירופה ואף בארצות ערב.
☆ ☆ ☆
כשנפגשתי שוב עם חמאמי אחרי ההתפתחויות הללו, היה הנושא העיקרי לשיחה, כמובן מאליו, עמדתה של ממשלת ישראל. מדוע התעלמה מהצהרת חמאמי? מדוע לא היה לה הד בעיתונות הישראלית?
אמרתי לו שלפחות חלק מהאשם אפשר להטיל על ליקויי התקשורת