היו לי שיחות ממושכות עם קרדון בביקורו בירושלים לפני שבועות אחדים. כאנגלופיל חסר-תקנה, נהניתי מהומור המעמד העליון האנגלי הטיפוסי שלו. הוא כינה את עצמו מושל קולוניאלי שנגמרו לו המושבות. כשפגשתי אותו לראשונה, חמש שנים קודם לכן, בהיותו ראש המשלחת הבריטית לאו"ם, הוא היה עדיין חסיד נלהב של הפתרון הירדני, אבל במשך הזמן שעבר בינתיים, השתכנע קרדון שהשלום יושג אך ורק מכוחו של פתרון שיביא להקמתה של מדינה פלסטינית.
אפשרות אחרת שהצעתי היתה שחמאמי ואני נפרסם הודעה משותפת, ובכך נחשוף את דבר פגישותינו ונפגין את ראשיתו של שיתוף פעולה ישיר בין מחנות השלום בשני הצדדים.
היו עוד כמה רעיונות. אוכל לראיין את חמאמי עבור העולם הזה, וכך להפגין שאש"ף מוכן לפנות אל הציבור הישראלי במישרין. אוכל לנסות להסדיר לו ראיון בטלוויזיה הישראלית. הוא יוכל לשלוח הודעת תמיכה למועצה שלנו. נוכל להופיע בצוותא בתוכנית טלוויזיה של ^bbc, וזו תהיה סנסציה עולמית שתכוסה בוודאי בטלוויזיה הישראלית.
חמאמי היה ספקני. הגם שהיה איש-חזון נועז, הוא היה אדם זהיר ביסודו של דבר, בעל חוש טוב לזיהוי הדברים האפשריים מבחינה פוליטית בכל רגע נתון. למרות העובדה שהוא היה צעיר ממני בשבע-עשרה שנים, אני הייתי תמיד קצר-הרוח מבין שנינו, השותף הנלהב יותר. הדבר איפיין את כל מגעינו, ובעצם את כל המגעים בין פלסטינים וישראלים בהמשך הדרך.
"אחר-כך, אחר-כך! עוד מוקדם מדי! אתה חייב לגלות סבלנות!" היה אומר בהסתייגות.
אולם הוא הסכים להגיש את רשימת ההצעות המלאה ליאסר ערפאת. הסכמנו שבינתיים אשלח אני מכתב ללורד קרדון, שהיה מחוץ לאנגליה באותה עת, ואשאל אותו בסוד אם יהיה מוכן להעניק את חסותו לכינוס כזה של שני הצדדים. שלחתי את המכתב מתל אביב ב-2 בנובמבר.
לבסוף הסכמנו לנסות ולעשות דבר-מה שיעורר לחיים את נאום חמאמי מחודש מרס כאירוע חדשותי. המועצה שלנו תשלח אליו רשימה ארוכה של שאלות, כדי להבהיר לכאורה מספר נקודות בתוכנית השלום שלו. אם ירשו לו הממונים עליו, הוא ישיב על השאלות במכתב שיופנה למועצה הישראלית. מכתב כזה יהיה הכרה דה פאקטו מצד אש"ף בגוף ישראלי, ויאפשר לנו למקד את דעת הקהל בישראל בקו החדש של אש"ף. כעבור ימים אחדים ניסחתי את השאלון ושלחתי אותו באמצעות אדוארד הודג׳קין, עורך בכיר בטיימס וידיד טוב שלי, שביקר אצל המנהיג הפלסטיני הוותיק מוסה עלמי בכפר הילדים שלו ליד יריחו. הודג׳קין -